המשנה המסיימת את מסכת מנחות (יג,יא) מתייחסת לפערים אלו, מתווה את המסר וטובעת את הפתגם: "נאמר בעולת הבהמה אשה ריח ניחוח, ובעולת העוף אשה ריח ניחוח, ובמנחה אשה ריח ניחוח; ללמד שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין אדם את דעתו לשמים".
לפי דרכנו למדנו שהתורה מכירה בעובדה שאין מנוס מדירוג כלכלי של בני אדם גם בתוככי המקדש וקדשיו; העשירון העליון מתנדב בהמה, שכבות הביניים עוף, והעשירון התחתון מסתפק במנחה. יש 'מרבה וממעיט' גם במקדש, ואעפ"כ כולם מגיעים יחד לקו הגמר המיוחל - לריח ניחוח, "ובלבד שיכוון דעתו לשמים".
כאן מתבקשת האימרה החריפה המיוחסת (איך לא?) לר' מנדלי מקוצק: "ובלבד שיכוון לבו לשמים" - הדגש הוא שגם ה...עשיר יכוון לבו לשמים! העני הממעט - פשיטא שלבו לשמים. הרבותא היא שגם העשיר נדרש לכוונת הלב...
בסוגיית 'המרבה והממעיט' במישור הכלכלי מצינו הדרכה אלקית מפורשת ותקיפה ביחס ל...'מצרכי היסוד', למשל הלחם! אספקתו מלווה בגערה אלקית כנגד אגירה: "זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו איש לפי אכלו עומר לגולגולת... ויעשו כן בני ישראל וילקטו המרבה והממעיט. וימודו בעומר ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר איש לפי אכלו לקטו" (שמות טז,טז-יח).
וברש"י: "המרבה והממעיט - יש שלקטו הרבה ויש שלקטו מעט. וכשבאו לביתם ומדדו בעומר, איש איש מה שלקטו, ומצאו שהמרבה ללקוט לא העדיף על עומר לגולגולת אשר באהלו, והממעיט ללקוט לא מצא חסר מעומר לגולגולת, וזהו נס גדול שנעשה בו".
בהתערבות אלקית נסית אין 'מרבה וממעיט'. בדרכו של עולמנו הטבעי - יש ויש!