כרגיל, ליד השולחן של הפרלמנט של יום שישי - מתווכחים. פוליטיקה ורכילות, וסיפורים ודעות. הישראלים וכחנים הם, וכך גם ליד שולחננו. לפתע, נשמע קול משולחן אחר: "רוצים לזכות בוויכוח?".
האוזניים נזקפות - מי לא רוצה...
והקול ממשיך: "כדי לזכות בוויכוח צריך לא להתחיל בו".
ליד השולחן השתררה דממה לרגע ומיד התחיל ויכוח חדש: האם המאזין האלמוני צודק...
נדמה היה לי שהעצה הזאת מוכרת לי. השם, שנצנץ בזכרוני, היה דייל קארנגי, שאת ספרו הנודע "כיצד תרכוש ידידים והשפעה בחברה" קניתי בתיכון, לפני עשרות שנים. בבית חיפשתי בין מדפי הספרים ומצאתי את הספר במהדורתו המאוחרת יותר. מישהו עשה "ברית" וקיצר את שם הספר ל"כיצד תרכוש ידידים והשפעה". השפה המודרנית יותר מתומצתת, אך לא תמיד טובה יותר.
זה היה ספר העצות האמריקני הראשון, מבין רבים, שהגיע אלי, ולדעתי הוא הטוב שבהם. גם אם לא תרכוש "השפעה", יש בספר הרבה חוכמת חיים. דייל קארנגי כתב אותו ב-1936, לפני שנולדתי, והיום, כאשר חזרתי ועיינתי בו, מצאתי שהרעיונות טובים כמו חדשים. חיפשתי את שאלת הוויכוח. הפרק השלישי בחלק א' נושא את הכותרת "בשום אופן אינכם מסוגלים לנצח בוויכוח".
את הלקח הזה למד קארנגי בעקבות נשף, שנערך לכבודו של סר רוס סמית, שבמלחמת העולם הראשונה היה אלוף הטיסה האוסטרלי בארץ ישראל. בשיחת אקראי ביקש קארנגי להוכיח לחברו לשולחן, שהוא טועה בציטוט משייקספיר. מומחה לשייקספיר, שהסב ליד אותו שולחן, אמר לקארנגי הצעיר שהוא טועה ו...בעט בו מתחת לשולחן. אחר-כך הסביר האיש: "הרי היינו אורחים באירוע חגיגי. מדוע אתה מבקש להוכיח לשכן שלך שהוא טועה? מדוע לא תניח לו להציל את כבודו?".
הלך קארנגי, חשב וכתב בספר: אי-אפשר לנצח בוויכוח. אחרי ההתנצחות כל אחד מחזיק בדעתו אף יותר מאשר קודם. לכן, כאשר אנחנו מפסידים בוויכוח - זה הפסד שלנו. כאשר אנחנו "מנצחים" בו - גם זה הפסד שלנו, כי לשכנע לא שכנענו ואולי גם הרגזנו את בר הפלוגתא. מכאן, שיש להימנע מוויכוחים כמו שיש לברוח מנחש או להימלט מרעידת-אדמה.
קשה לברוח מנחש ולהימלט מרעידת-אדמה, כמעט בלתי אפשרי. אבל לנסות צריך. אינני בטוח שבפרלמנט של יום שישי הבא אמנע מוויכוח. אבל, לפחות, אשתדל.
א-פרופו ויכוח
אני מכיר הרבה אנשים שיש להם דעות, אבל אין להם מידע.