חזון נפרץ בעולמנו, שכל מנהיגי העולם המערבי, שהיו ממעריציו של מוברק, התפעלו מן היציבות שהוא הנפיק להם ברוחב יד. הם שפכו לכיסיו ממון רב כדי לתחזק אותו ואת הישגיו, ומעולם לא עצרו לשאול על טיב שלטונו, על סגנון התנהלותו, על מקובלותו אצל בני עמו ועל סיכויי הישרדותו במשך כל שנות הדור שבהן היתל בהם ובנו - ובלבד שיְשמר את ה"שלום" שהוא ירש מקודמו, אנוור סאדאת, אשר נכרת בין שליטי מצרים לבין ישראל, בעוד שני העמים שרויים בשלום קר זה שלושה עשורים.
יתר על כן, ראשי המערב היו סמוכים כי דרכם של מנהיגי ערב והאיסלאם סלולה לדמוקרטיה, כי זוהי דרך הטבע האנושי להביא לשם, אם רק יסייעו מבחוץ לאוכלוסיות הנבערות והמדוכאות וישיתו עליהן שליטים "מתונים, פרו-מערביים, המוכנים להשלים עם ישראל". הם העמידו במבחן זה את ה
מלך חוסיין, את
יאסר ערפאת, את ראשי הממשלה האזרחיים של טורקיה, את נשיאי פקיסטן ואפגניסטן, את הנשיא סאדאת, ואת יורשיהם. מנהיגי המערב הגיעו לכלל דעה כי אלה יהיו מופת לעמים ערביים ומוסלמיים אחרים שילכו בעקבותיהם, כי הרי הדמוקרטיה בוא תבוא - כהתפתחות הכרחית בדרגה העליונה של כל משטר.
והנה הסתבר למגינת הלב, כי לתור אחר דמוקרטיה בארצות ההן דומה לשליחת אדם עיוור לתוך חדר חשוך כדי לחפש חתול שחור שאינו שם. כדי להגיע לדמוקרטיה דרוש תחילה כי האנשים ירצו בה, וכדי שירצו בה, חיוני כי יבינו את מהותה ואת עיקריה. כך לימדנו הוגה הדעות האיטלקי ג'יוסלמו פררו בשנות ה-40' שבהן היו ארצו ומדינות אירופיות אחרות שקועות במשטר פשיסטי חשוך, שאותו כינה "דמוקרטיה של מירמה". זאת, משום שבעוד העמים באיטליה, בספרד, בגרמניה וביפן טעמו בעבר משהו מטעמה של דמוקרטיה מערבית, ועמדו בין שתי מלחמות העולם על טיבו של ה"עיקרון הדמוקרטי" של פררו, העמידו המשטרים הפשיסטיים פנים שהם דמוקרטיות מהפכניות ופופוליסטיות, שאינן מיוסדות על בגידה בעיקרון הדמוקרטי.
במשטרים הערביים והאיסלאמיים של ימינו, אי-אפשר אפילו לטעון למירמה, לפי שלהוותנו העיקרון הדמוקרטי אינו מוכר, ועוד פחות מכך - מובן, כלל ועיקר. כאשר הכריז מוברק בראיון בתקופת שלטונו של
אריאל שרון, כי ראש ממשלת ישראל הוא דיקטטור, ואילו הדמוקרטיה האמיתית מצויה במצרים שתחת שלטונו; כאשר אסד הצעיר הומלך תחת אביו תוך ימים, לאחר הכנסת השינוי בחוקה כדי להתאימה לגילו הצעיר; כאשר חוסיין מלך ירדן התלה את הפרלמנט שלו ל-20 שנה; כאשר המלך הסעודי הכריז כי מינוי ה"שורה" על ידו מוכיח את קדמוניות הדמוקרטיה באיסלאם; וכאשר שליטי לוב, מצרים, סוריה ותימן מינו את בניהם כיורשי שלטונם, לא נזעקו הדמוקרטיות המערביות לתבוע את תיקונם של עיוותי התפיסה הללו, במטרה להתחיל לחנך את הדורות החדשים לעיקרון הדמוקרטיה. היום הן משלמות טבין ותקילין על משוגותיהן.
כיום, הכל במערב נאחזים פתאום ב"חוקה" המצרית האמורה כביכול לספק את החלופה לשלטון המתמוטט בקהיר. הם סבורים כי חוקה זו היא כמו החוקה האמריקנית, העומדת כחומה בצורה בפני מאוויי הנשיאים, הנתונה לפיקוחם של בתי משפט, שאינה מאפשרת לתקנה, לשנותה או להתעלם ממנה שלא בדרך של חקיקה מיוחדת. החוקות בארצות ערב משתנות חדשות לבקרים, לפי הגיגיו, משאלותיו וגחמותיו של כל שליט. לפיכך, למוברק לא היה סגן עד אשר במצוקתו מינה את עומר סוליימאן, והוא ניסה לשמר את סמכותו לפזר את הממשלה והפרלמנט - דברים שלא היו עולים על דעתה של אף ממשלה דמוקרטית במערב. לו התערבו ממשלות המערב באורח דיסקרטי, מודרג ועדין, ולא משפיל ובוטה כפי שהן עושות כיום, היה אולי אפשר להחדיר בהדרגה שינויים מתוך צמיחה אורגנית. אולם אם אובמה משתחווה בפני מלך סעודיה ואינו מעז להעיר לו על משטרו החשוך אפילו יותר מזה של מוברק, הייפלא כי זהו גמול המבוכה שהיה נחלתו בימים טרופים אלה?
חשוב גם להתנער מן האשליות הפוקדות בימים אלה את ראשי המערב ביחס לארגונים איסלאמיים, המועמדים החלופיים לשלוט במדינות הללו. אלו צופות, בזו אחר זו, בקריסת משטריהן שניסו לכפות דמוקרטיות בגיבוי מערבי, אך כישלונן בעירק, באפגניסטן, בפקיסטן ועתה גם במצרים, גלוי לעין. אומנם נכון כי ארגונים אלה הגיעו לגדולה ולתפוצה בזכות דאגתן להמונים ולפעולות הרווחה שהן הנהיגו, לעומת השחיתות והבזבוז במשטרים הקיימים; אך גם נכון הוא כי מסרי הדם והיזע שלהם אמינים יותר בעיני עמיהם מן האשליות והבטחות השווא שמפזרים מנהיגיהם. מכאן שאבירי ה"שלום", כמוברק וחוסיין ויורשיו שנואים ודחויים על-ידי קהלם, ואילו אבירי המלחמה כחמאס, חיזבאללה, אירן ומנהיגיהם הכריזמטיים עומדים בראש סולם הפופולריות והסקרים בעולם הערבי והאיסלאמי.