בדרך להיות מעצמה עצמאית

הודעתן של חברת נובל שבסיסה בטקסס, ביחד עם שותפותיה הישראליות, אודות מציאת שדה גז טבעי במעמקי הים בחופה הצפוני של ישראל מעלה, באופן די מפתיע, את המדינה לליגת העל של ספקי האנרגיה. על-פי הערכות מבוססות של המכון הגיאולוגי האמריקני, עתודות הגז הטבעי במאגר לוויתן ובמאגר תמר הסמוך לו הן כ-800 מיליארד מ"ק, בעוד שהצפי לכלל מזרח הים התיכון הוא מעל 6 טריליון מ"ק של גז ראוי להפקה מסחרית. הערכה סבירה, המבוססת על ניסיון מצטבר במאגרים מסוג זה, היא כי עתודות הגז של ישראל יעלו עד 1.6 טריליון מ”ק, בדומה לעתודות הגז של לוב ושל מצרים. בכך ניצבת ישראל ברשימת 25 הגדולות בתחום. השאלה - כיצד תוכל ישראל לממש כלכלית עתודות אלו. משאבי הגז שבידי ישראל הינם מעל ומעבר לצריכה המקומית, הנוכחית וגם הצפויה. גם אם כל הפקת החשמל שלה (כ-70 מיליארד קילוואט-שעה בשנה) תועבר לשימוש בגז טבעי, עדיין לא צפויה ישראל להזדקק ליותר מ-17 מיליארד מ"ק גז בשנה. גם אם תחשמל את כל צי הרכב שלה, עדיין תוכל ישראל לייצא במשך שנים רבות כ-35 מיליארד מ"ק של גז, כאשר היעד הסביר ביותר לייצוא הוא אירופה. אירופה מייבאת כ-350 מיליארד מ"ק של גז בשנה, 85 אחוזים מהכמות הנ"ל זורמים אליה בצינורות, והשאר מגיע כגז מעובה נוזלי. היות שבעשרים השנים הבאות צפוי גידול בצריכה של כ-50 אחוז, תוספת של 10 אחוז הבאה מישראל תיספג ללא קושי בשוק האירופי, ובמחירים הנוכחיים - תכניס לישראל ולחברות השותפותיה 6 מיליארד דולר בשנה. יש בכוחן של מכירות אלו להגדיל את התקציב הלאומי השנתי ב-7 אחוזים.

הצנרת - מפעל הנדסי יקר מדי

לכאורה, יש באפשרותה של ישראל לייצא את האוצר הטבעי באמצעות צנרת שתעבור דרך לבנון סוריהו טורקיה, שתתחבר לצנרת המתספקת את אירופה דרך בולגריה ויוון. אך ספק אם ישראל מעוניינת להסתכן ביצוא הגז שלה דרך שכנותיה במזרח התיכון. אפשרות נוספת היא העברת הגז בצינור תת-ימי. לפני ששה חודשים ביקר ראש הממשלה בנימין נתניהו באתונה, ולפי דיווחים הציע את בנייתו של צינור גז מן הקידוחים הישראלים עד ליוון. מדובר באתגר ללא תקדים - צינור הגז העמוק ביותר בעולם בעומקים של עד 2000 מטרים וחציית הרכס של מזרח הים התיכון. בהנחה כי מוצאו יהיה באתונה, מדובר בצינור באורך של 1040 ק"מ, ואם פתח היציאה שלו יהיה בצפון יוון, הוא יתארך בעוד 200 ק"מ. מן הניסיון שהצטבר בבניית הצינור התת-ימי שכונה גרין-סטרים בין לוב וסיציליה (שהזרימה בו הופסקה עקב ההתקוממות בלוב), ניתן להעריך את גודל ההשקעה לבניית צינור המסוגל להוביל 35 מיליארד מ”ק גז בשנה מאתר לוויתן ועד ליוון. גרין-סטרים היווה גם הוא אתגר הנדסי מן השורה הראשונה - אורכו 520 ק"מ, עומקו המירבי 1100 מטר, קוטרו 80 ס"מ, והוא בעל כושר הולכה של כ-10 מיליארד מ”ק בשנה. הוא נבנה לפני 6 שנים בהשקעה של 6.6 מיליארד דולר, שהם 13 מיליון דולר לק"מ. זוג צינורות מלוויתן ליוון צפויים להיות בעומק כפול, אורך כפול וכושר נשיאה של כפליים ויותר מזה של הגרין-סטרים, ומחירו לק"מ צפוי להיות כפול ויותר - כ-25 מיליון דולר לק"מ. לכך יש להוסיף את שילוש כושר ההולכה של המערכת היוונית עד כדי 35 מיליארד מ”ק והמחיר מאמיר ל-30 מיליארד דולר. אם מוסיפים את תמלוגי השינוע הצפויים ביוון ובולגריה, המחיר מוסיף ומטפס. תמחור זה מעמיד את כדאיות הפרויקט - בהשוואה לגז רוסי המצוי כבר היום בשערי גרמניה - בספק רב. לכן, סביר יותר לנקוט שיטה שעלותה נמוכה יותר - שילוח בספינות.

שלב ראשון: דחיסה

בשלב הראשון של מימוש - העברה של עד כ-6 מיליארד מ”ק גז לשנה ממאגרי לוויתן ותמר - עדיף לישראל לנקוט בשיטת הגז הדחוס (Compressed Natural Gas). עם תחילת ההפקה, על ישראל להציב מתקני הפרדה ודחיסה בצמוד לקידוחים, שיש בכוחם למלא ספינות בגז דחוס בקצב של 500 אלף מ”ק ביום. אלו ישנעו את הגז ליוון וקפריסין יום יום. קפריסין המצוייה במרחק של 150 ק"מ מישראל, היא לקוחה מצוינת לשימוש בגז דחוס היישר מן המתקן. מדינה זו, שצרכיה מסתכמים כיום במיליארד מ”ק לשנה, שואפת להחליף את מקורות האנרגיה של מחוללי החשמל שלה מדלק נוזלי, מזוט וסולר, לטורבינות גז שהן יעילות הרבה יותר. גז שמקורו בלוויתן ותמר יאפשר לקפריסין לקצץ בחצי את עלות הפקת החשמל שלה, ואף יחסוך לה את עלות הבנייה של מפעל לאידוי גז נוזלי שבא ממקורות אחרים. כמיליארד מ”ק נוספים ישונעו לאיים יווניים שאינם מחוברים למערכת החשמל הלאומית היוונית, ואשר כיום משתמשים בדלק נוזלי לייצור חשמל. עוד 4 מיליארד מ”ק יוכנסו למערכת השינוע הלאומית של יוון שכושר ההולכה שלה יכול לספוג כ-5 עד 6 מיליארד מ”ק. אלו יכולים לספק גז למדינות הבלקן ולשוק האירופי דרך המערכת של חילופי גז. היתרון של שיטת הגז הדחוס נעוץ ביכולתה של ישראל לממש את הגז בתוך 24 חודשים. ההשקעה בכל מערכת הדחיסה והשינוע, כולל הספנות, היא של כ-2.5 מיליארד דולר. תמחור הגעת הגז לצרכן הוא כשליש ממחירו לצרכן כיום, מה שישאיר לישראל ולשותפיה רווח נאה של כמיליארד דולר בשנה כבר בשלב המוקדם.

שלב שני: הנזלת גז בקפריסין

על-מנת לייצא עוד כ-20 מיליארד מ”ק, תזדקק ישראל למתקן להנזלת גז, המצמצם את הסיכונים הכרוכים במימוש כמות כה גדולה של גז. מתקן הנזלה שיכול לעבות 20 מיליארד מ"ק לשנה דורש השקעה של בין 12 ל-15 מיליארד דולר, הכוללת עלות של בניית צינור ממאגר לוויתן ועד למתקן העיבוי. אומנם ישראל יכולה לבנות מתקן כזה על אדמתה, אך הגיוני יותר לבנות מעגן ומתקן הנזלה בקפריסין, הקרובה ללוויתן כמעט כמו ישראל. יתרונה של קפריסין נעוץ בחברותה המלאה באיחוד האירופי, וככזאת, היא זוכה לתנאים עדיפים בכל הקשור ליצוא למדינות האיחוד. מצבה הגיאו-פוליטי של קפריסין מעודד השקעות לטווח ארוך, ותיתכן קבלת מענקים משותפים מטעמם של האיחוד האירופי ושל ממשלת קפריסין למימוש פרויקט כזה. ידרשו חמש שנים עד לתחילת השיווק של גז נוזלי, אך בסוף התהליך ההכנסה הצפויה לישראל ולשותפיה לפיתוח ממכירות של גז נוזלי היא של 4 מיליארד דולר בשנה.

משמעויות גיאו-פוליטיות

עם תחילת הפקתו של הגז הדחוס, צפויה לישראל הכנסה של מיליארד דולר בשנה, ועם השלמת מתקני הנזלת הגז - 5 מיליארד דולר בשנה. מימוש שדות הגז הישראלים היא משמעותית ביותר לקפריסין וליוון. קפריסין תפסיק לצרוך דלק נוזלי יקר ומזהם להפקת חשמל, ולא רק שתחסוך בעלות העצומה של מתקני אידוי גז נוזלי, אלא תפיק רווח נאה כיצרנית שלו. גם יוון תרווה נחת מהפקת חשמל מגז במקום מדלק נוזלי באיים המרוחקים, ואף תגזור קופון נאה של כ-100 מיליון דולר בשנה ממכס על שינוע הגז דרך מערכת ההולכה הלאומית. שיתוף פעולה קרוב בין יוון ובין ישראל יזכה לברכתה של ארה"ב, ואף יסייע ליוון להיחלץ מן המשבר הכלכלי-חברתי שבו היא שקועה.