רעשי המשנה בהמשך ל"רעידת האדמה" שפקדה את תוניס ומצרים טרם מיצו את עצמם, ומירב הסימנים מבשרים גל נוסף של זעזועים גם מעבר למלחמת האזרחים המתחוללת בלוב.
נוכח המצב הדינמי המתמשך, גם במדינות שכבר חוו הפיכה, מתבקשת נקיטת גישה מדינית הגיונית, זהירה ומפוכחת מצד ארה"ב והמערב, ויותר מכך מצידה של ישראל .
דומה כי אין לפי שעה הערכה או תחזית מעוגנות דיין כדי להנחות מהלכים גלויים ו/או חשאיים חיצוניים, שתכליתם לסייע לעיצוב דמותם של המשטרים החדשים שבדרך, על אחת כמה וכמה שמוקדם לקבוע כי העולם הערבי חווה בעצם ימים אלה, תהליכים דמוקרטיים, בבחינת תיקון דרך היסטורי, שבסוף הדרך נהייה עדים למזרח תיכון אשר ישמש דוגמה ומופת לעולם החופשי.
מבט בפרספקטיבה היסטורית יש בו כדי להוביל, כמו בהכרח, לתחזית פסימית, כזו המעלה את סבירותם של תרחישי קיצון, שביסודם, עליית כוחן של התנועות האיסלאמיות במדינות ערביות מובילות ובכלל זה קבוצת המדינות שסווגו כ-פרגמטיות, על כל המשתמע מכך בהתייחס לגישה העתידית כלפי ישראל .
המהפך הדרמטי המתחולל עתה באזורנו ואפקט הדומינו המצוי בעיצומו, מבשרים אפוא, את קריסתה של הדוקטרינה המעצמתית המסורתית אשר זיהתה את המשטר/השליט עם המדינה, באופן שביטל כמעט לחלוטין את משקלם של זרמים ותנועות חברתיים באותן מדינות. הגישה הקונספטואלית המערבית, כמו גם הישראלית, נטתה להקנות משקל יתר לביטחון העצמי שהקרינו השליטים הערביים באשר לאיתנות אחיזתם ברסן השלטון, ובעיקר להסתמכות על נאמנות הצבא ושירותי הביטחון למשטר ו/או לבית המלוכה.
מימד יציבות המשטרים הערביים נחשב מסורתית לנושא זניח יחסית על שולחנן של קהילות מודיעין מערביות, למעט בהתייחס למצב הפנימי בלבנון, שב-3 העשורים האחרונים חדלה למעשה להיות מדינה עצמאית במובן המלא של המילה. השאננות בהקשר זה היה בה כדי לדרבן את ההערכות האסטרטגיות של ארה"ב ושל ישראל במזה"ת, לפחות מאז הסכמי קיימפ דיוויד ב-1977, ובהתאם לתפיסת עולם זו עוצבו מתווים למו"מ הישראלי ערבי והישראלי-פלשתיני , כמו גם נבחרו העוגנים העיקריים של המערך הצבאי האמריקני במזה"ת, קרי, מצרים וסעודיה.
אין תימה כי המתחולל עתה בזירה המזרח תיכונית מזעזע את אמות הסיפים בכל קנה מידה, ומציב אתגרי חשיבה בלתי רגילים לגורמי ההערכה ברמה הלאומית במערב, שכן נקיטת מהלכים נמהרים ו/או בלתי מושכלים בעיתוי הנוכחי, עלולה להיות הרת אסון בהתייחס לזיקות של המשטרים החדשים שבדרך כלפי ארה"ב, ישראל והמערב. ניכר בהקשר זה כי פרשנים מובילים בתקשורת המערבית, טורחים במפגיע לתת משקל יתר לסממנים אופטימיים המבצבצים לכאורה מהתהליכים המהפכניים בעולם הערבי.
דווקא לנוכח ה"הוריקאן" הפוקד את אזורנו ומצוות הזהירות והבחינה המדוקדקת של המגמות ומרחב האפשרויות, ראוי להעלות תמיהות בהינתן הניסיונות המחודשים של "הקווארטט" בתמיכת גורמים פוליטיים בישראל וכן יוזמות של מדינות באירופה ובדרום אמריקה, להאיץ את תהליך המו"מ בערוץ הישראלי פלשתיני ובעיתוי מיידי! היכן שיקול הדעת? אנה נעלמו הראייה המרחבית והתובנות הההכרחיות מן המצב ההולך ומתהווה?
זאת ועוד, לא זו בלבד שנשמעת בציבוריות ובקרב פובליציסטים נחשבים בישראל הדרישה הנוקבת לוויתורים מפליגים מול הרשות הפלשתינית, אלא אף מועלית תביעה מחוגי האופוזיציה כלפי ממשלת נתניהו, למהר ולחדש את המו"מ המדיני עם סוריה. לשמוע ולמאן להאמין!
מכנה משותף רחב מקשר בין הרקע והנסיבות שהוציאו את ההמונים לרחובות הערים במדינות ערב, עובדה המתבטאת בראש וראשונה במצרף של שחיתות ההנהגה לצד מצוקת עוני ודלות של רוב רובה של האוכלוסיה. הזירה הפלשתינית אינה יוצאת דופן בהקשר זה, ונראה כי מה שפורסם עד כה, אודות רמת השחיתות שפשתה בקרב בכירי הרשות הפלשתינית אינו אלא קצה קרחון של תמונת המצב לאשורה.
הנהנתנות של הצמרת הפלשתינית לעומת מצוקתם של המוני הנתינים ובפרט תושבי מחנות הפליטים היא בגדר סוד גלוי, הגם שלפי שעה טרם תורגמה המחאה הלטנטית של ההמונים למעשים של ממש. האין בכך בבחינת איתות אזהרה של ממש?
זאת אף זאת ; הפיצול בזירה הפלשתינית התקבע כמציאות שיש להביאה בחשבון בכל היערכות לתהליך מדיני עתידי , מה גם שנתוני היסוד של התהליכים הדינאמיים בעולם הערבי אינם מבשרים טוב בהתייחס למגמות כלפי ישראל והמערב, בהינתן סממני ההתחזקות של הגורמים האיסלאמיים בזירת המזרח התיכון .
בפעם המי יודע כמה, מזמנים האירועים בזירה הערבית מעין "הרמה להנחתה" להסברה הישראלית, כאשר מתקיימים ארגומנטים איתנים המקנים תחמושת הסברתית אסטרטגית לשיקום תדמיתה של ישראל, כאשר המציאות הוכיחה את אשר לא עלה בידינו למנף, כי הסוגיה הפלשתינית אינה אלא עוד מימד בעל משמעות במזרח התיכון, ובכל מקרה זו מתגמדת לעומת הסיכון האמיננטי לאינטרסים של המערב בעולם הערבי, בדגש לתלות במקורות אנרגיה ולעתיד קשרי הכלכלה והביטחון עם מדינות ערביות שונות.
הדעת נותנת כי צמרת הרשות הפלשתינית קוראת היטב את המפה ומכאן נובע הלהט היצירתי מצידה, לחולל דווקא עתה, רעש דיפלומטי ותקשורתי בזירה הבינ"ל כדי לדחוק את ישראל לפינה תוך כדי "נפנוף" בתרחישי "אימים" של ההזדמנות האחרונה להגיע להסכם עם "הנהגה שפויה".
במילים אחרות, הצד הפלשתיני מצוי בלחץ על סף היסטריה של ממש, ועקב כך מנסה בכל דרך, להעביר את ה"אונוס" למגרש הישראלי. הרושם המתקבל כי עולה בידיו של
מחמוד עבאס לגייס אהדה למהלכיו, הן בקרב השמאל בישראל והן ברחבי העולם המערבי ובמסדרונות האו"ם, עלול בסופו של יום, לחלחל גם לצמרת המדינית הישראלית ולפעול כמנוף לחץ שידחק את ישראל להעלאת רעיונות מדיניים חפוזים, שיתחוורו ככאלה שייצא שכרם בהפסדם.
הנאמר לעיל, כוחו יפה גם במסכת הטיעונים הנוגעת להיגיון הטמון בקידום מו"מ מדיני עם סוריה של
בשאר אסד בעיתוי הנוכחי. שומה שגורמי ההערכה ומקבלי ההחלטות בישראל ישקללו את היתרונות והמגבלות של עיסוק בחידוש המגעים עם דמשק , בהכרה כי הסערה בעולם הערבי מצויה עדיין בעיצומה וכי איש לא יתקע לידינו כף כי גל זה יפסח על סוריה.
יודגש כי נתוני היסוד במדינה זו משקפים שלטון מדכא של המיעוט העלאווי (כ-15% מהאוכלוסיה), לעומת הרוב המוחלט של בני העדה הסונית (כ-75% מהאוכלוסיה); במשתמע, אין לשלול את ההיתכנות להתקוממות עממית גם בסוריה, כנדבך ויראלי נוסף של רעידת האדמה הפוקדת את העולם הערבי. בנסיבות כאלה , עלולה ישראל למצוא עצמה מול שלטון עתידי של תנועת "האחים המוסלמים" בדמשק! תרחיש כזה אינו דמיוני כלל ועיקר, ומשמעויותיו אינן זקוקות להסבר של מומחים.