היא עובדת ארבעה ימים בשבוע. ביום אחד היא חוזרת הביתה אחרי 9 בערב. בשאר הימים טסה ברכבה מרחק 30 ק"מ ממקום עבודתה לגן הילדים להוציא את בתה, ועל הדרך להסיע הביתה את הגדול ואם אפשר, להביא את הקטנה. בדרך הספיקה לשוחח עם כמה מטופלים ולסגור תוכניות למחר. מה אתם יודעים? היא עובדת סוציאלית. גאה בזה, אוהבת את המקצוע. ארבעה תארים יש לה: שניים בספרות ופילוסופיה, ואז הסבה לתואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית קלינית. משתתפת בפרויקט מיוחד המלווה משפחות קשות, מקנה מיומנויות הוריות ומטפל בילדים. משפחה-משפחה ועולמה, ילד-ילד וחייו, קשייו ופחדיו; זוגות שאינם יודעים לשוחח האחד עם רעותו, ועושים את כל השגיאות האפשריות בגידול הילדים. מסביב פשע, סמים ואלימות; מי שלא ייכלל בתוכניות הרווחה, לא יינצל מאימת הרחוב. מוכרחים לעזור, ללוות, להדריך, לסייע, לתמוך, ובעיקר להקנות כלים לחיים מושכלים וטובים יותר. המתדפקים על הדלתות רבים והזמן קצר. בין מטופל למטופל היא שוכחת לטעום מהכריך שהביאה, עד שבסוף היום חשה חולשה מבעבעת ואינה יודעת האם בשל הרעב או בשל המטופלים שחוותה.
כמה סבל ובדידות ועלבון היא שומעת ומכילה. כמה כאב. מה היא מביאה הביתה ומה מסננת בדרכה? מקלפת שאריות ימים רעים שהביאו מטופלים בכליהם, מנחה מפוקפקת לעובדת הסוציאלית המקבלת אותם באהבה. מנחת קְנָאוֹת וכאב עולם. אבל היא שמחה בעבודתה, מרגישה שמגשימה את ייעודה אחרי שנים. מספרת בהתלהבות על הזוג המרתק ההוא והילדה המקסימה ההיא והסביבה הקשה שבאפרוריותה מתלטפים יהלומים ובבתים הצפופים, שבהם מבקרת, חיות משפחות טובות, עַם שרידי חרב-החיים, המייחלות כל-כך לשמחה ולכבוד.
ואז, בתחילת החודש מגיעה המשכורת וממלאת אותה צחוק מריר. זה הכל? שאריות המושלכות לעברה כלאחר יד. ומה על ההוצאות הרבות והעבודה לפני ואחרי, בדרך ובבית, בשוכבה ובקוּמה? מה על החיבוק שלא הספיקה לתת לאמצעית לפני שהלכה לישון, מפני שהייתה צריכה לגנוב עוד שעה קריטית עם זוג בעייתי במיוחד?
עכשיו שמעה על השביתה ולמרות זאת מחתה, מה יהיה עם המטופלים? מרחמת אותם בכנפיה. אבל אי-אפשר להמשיך כך. העובדות והעובדים הסוציאליים הם חגורת הביטחון החברתית שלנו, הם תעודת הביטוח לחברה שפויה יותר. ביַם המשפטים האינסופיים המלווה את המלל התקשורתי העייף, נפשנו גסה בקלישאות. תנו לנו יותר רגש, הקצינו את הדרמה - כי מה הם עבורנו ביטויים כמו "חגורת ביטחון חברתי" ו"ביטוח לחברה שפויה"? דווקא בשל כך, אסור להיכנע לאטימות התודעתית, לסלקטיביות המכנית שבאמצעותה אנחנו מסננים רעשי רקע החשודים בקלישאתיוּת יתר. אכן, במקרה הזה - כל הקלישאות הן מציאוּת.
אסור לתת לעובדות ולעובדים הסוציאליים לשבות. שביתה פירושה חוסר הקשבה לאלה שמקשיבים במקומנו למצוקות החצר האחורית של החברה הישראלית, אלה המקלים על חייהם של חסרי היכולת להיטיב עם עצמם. הם עושים זאת בשם כולנו. החברה הישראלית צריכה להכיר להם טובה ולהעלותם על נס. הממשלה מוכרחת להיכנס איתם למשא-ומתן כדי לשפר מיידית את תנאיהם. רווחתם (היחסית) היא רווחת כולנו. ויפה שעה אחת קודם (אופס, שוב קלישאה. אבל אמיתית...).