האסון באיתמר חייב להדליק נורה אדומה. אסור שהימים הבאים והאירועים הבאים ידחיקו אותו לפינה וישכיחו אותו. אין לנו ספק, כוחות צה"ל ילכדו במוקדם או במאוחר את הסכינאים המבצעים, אבל מאחוריהם עומדת מנטליות מובנית של שנאת ישראל, של ניסיונות לחסל יהודים בין אם בני שנה ובין אם בני 80, בין אם הם דתיים ובין אם הם חילוניים, בין אם הם שמאלנים ובין אם הם ימנים. ההסתה נגד ישראל, החינוך לשנאת ישראל - זה מה שמתבשל כל הזמן בערים ובכפרים, בתקשורת ובמערכת החינוך של הפלשתינים. זהו מקור הרע. זהו דבר שקשה לשרש אותו. אבל אסור להתעלם ממנו. במצב כזה חייבים להודות: אין סיכוי לשלום אמת. האסון באיתמר - וכידוע, הוא לא היה ראשון מסוגו - צריך להיות נקודת ציון, שתשים קץ לאשליות הרווחות בקרב חלקים ניכרים של הציבור בתוכנו. מול הנהי והבכי והכאב שאינם יודעים גבול, עלינו להתעשת ולהסביר קודם כל לעצמנו: עם בני-עם כזה אין סיכוי לדו-קיום אמיתי, כי לעולם לא ייפסקו ניסיונות הרציחות. זהו עם שאינו ראוי למדינה משלו. עוד מדינה ערבית שוחרת-מלחמה, מדון ורצח. בוודאי לא על-חשבון ביטחון ישראל ועתידה. חבל לשחת אנרגיה על מו"מ עם שלוחיו, גם אלה המתיימרים להיות "מתונים". עלינו להגביה חומות של הפרדה, חומות של מגן פיסי וחומות של נפש ואמונה, ולהמשיך בחיינו כיהודים עצמאים וגאים, תוך מאמץ לשכנע את אלה שעוד ניתן לשכנעם. את האמת יש להוציא לאור: הגזע הערבי - ויש בו יוצאי-דופן כמובן - טבוע בו אופי רצחני, חוסר נכונות לסובלנות, להשלמה ולהכרה עם השכן, בן העם האחר. זהו אופי בוגדני, הפכפך, חסר חסד והשלמה. כל ויתור לאלה שמוציאים מקרבם מדי פעם בפעם רוצחים חסרי צלם-אנוש, כל ויתור מעבר לרמה מסוימת, רק יסכן אותנו וינחית עלינו אסונות עוד כבדים פי כמה מהטבח הנורא שחווינו בליל שבת באיתמר. נתחזק נפשית ומוראלית, ואם יש צורך נעמוד על צדקתנו, על האמת שלנו, על עצם חיינו - מול כל העולם המוסלמי ותומכיו השפלים בעולם המערבי. נעמוד ונוכל - אם רק ההנהגה שלנו תתעשת ותזקוף ראש לאומי, וכמובן אם רק נהיה איתנים ברוחנו ומאוחדים, אם לא כולנו כי אז רובנו.

היו כמה סוגי תגובות על הפשע באיתמר. שונאי ישראל בעולם, המתרבים כחול אשר על שפת הים, בוודאי לא יהססו להצביע על המתנחלים כאשמים בעצם נוכחותם בשטח. למשל, אותו רוג'ר ווטרס, הנבל מ"פינק פלויד", שרק לפני ימים "עשה כותרות" בהאשמות הקשות שהטיח בישראל ובגדר ההפרדה שהקימה לגונן על אוכלוסיה. יפה-הנפש השמאלן הלה בוודאי לא יתעניין ברצוחים. מה לעשות, הם יהודים. הם מתנחלים. הם שומרי מצוות. דמם בראשם. מנהיגים בעולם גינו בקול רפה. תוך יום-יומיים הם יחזרו לסדר-היום הרגיל, דהיינו להמשך מסכת הלחצים על ישראל, להיכנס למו"מ שיש בו רק מתן ישראלי, שיביא לפינוי השטח, לחזרה לקווי 67', להחלשתה ולהגברת הסכנה לעצם קיומה. וישראל? - הממשלה החליטה על בנייה בכמה יישובים ביו"ש. יופי. חבל שחיכו לחמישה קרבנות תמימים כדי לקבל החלטה שכזו. מצד שני, גם את האסון הכבד הזה הממשלה אינה יודעת לנצל להסברה. והרי לפנינו המחשה כואבת כל-כך, של האופי הערבי-פלשתיני. לאמור: ביו"ש טובחים - ובעזה צוהלים. עם אלה הולכים לעשות שלום? למו"מ על שלום? עם אלה יש סיכוי לפשרות הוגנות? ההסברה הנוקבת הייתה צריכה להתבצע גם אלמלא נרצחו חמשת בני משפחת פוגל. הסברה יעילה, חזקה, שבמוקדה הוכחות לרצונם של הפלשתינים לא בדו-קיום אלא באי-קיום של יהודים, של מדינה יהודית, בין אם ביו"ש ובין אם בישראל, בין אם באיתמר בצד האחד של הקו הירוק ובין אם באליכין בצד השני של הקו הירוק. בעולם של "פינק פלויד", של מפעילי "שבוע האפרטהייד" נגד ישראל בלונדון ובשאר בירות, של קוראי הקריאות בגלוי בטהרן או באנקרה לחיסולה של ישראל - האנטישמיות חוגגת. הנאציזם מתחדש באין מכלים. הוא חי ובועט בסמוך לגבולנו ובתוככי יישובינו, ברחבי תבל ובארצות נאורות. ההסתה בתוככי פלשתין, הגיבוי מבחוץ - תוצאתם הייתה מסע ההלוויה קורעת הלב בהר המנוחות בירושלים. והעולם שותק. אבל ישראל איננה מסבירה. איננה מפעילה קמפיין ראוי לצאת כנגד רוצחיה ושוחרי-רעתה, מפיצי השקרים ותעמולת הזוועה נגדה. יש אומנם משרד להסברה, אבל כמעט אין שומעים אותו, אין מרגישים בו. זהו משרד שמדיניותו היא להחניף לעולם, לשלוח חריגים מתוכנו כדי להראות באמצעותם את "פניה היפות" של ישראל. זו לא הסברה. זו לא מלחמה. זו טיפשות ואוזלת-יד. זהו מחדל משווע, שיש לתקנו.