לפי סקר "גאלופ", ישראל נהנית מרוח גבית אוהדת - רק אחוז אחד פחות מהשיא של 1991, כאשר הייתה מטרה לטילי "סקאד" עירקים. ישראל שומרת בעקביות על אחוזי אהדה גבוהים (68%) ונמנית על השביעייה הפותחת יחד עם קנדה, בריטניה, גרמניה, יפן, הודו וצרפת, לפני
קוריאה הדרומית והרבה לפני מדינות ערב (סעודיה, מצרים וירדן - 37%, 40% ו-50% בהתאמה). הרשות הפלשתינית (19%) סוגרת את הרשימה יחד עם אירן ו
קוריאה הצפונית המוקעות על-ידי הבוחר האמריקני.
תדמית חיובית של ישראל, ושלילית של הערבים, מושרשת בתודעת הציבור האמריקני, שהוא הציר המרכזי של שיטת הממשל בארה"ב, המהלך אימים על הנשיא והמחוקקים. לפי סקר "ראסמוסן" (הנמנה עם שלושת הסוקרים המובילים בארה"ב) מ-25 בפברואר 2011, רוב הציבור האמריקני דורש לבטל את סיוע החוץ למדינות ערב, אך תומך בהמשך סיוע חוץ לישראל. 61% מאמינים שתהפוכות המזרח התיכון לא יובילו את מדינות ערב לדמוקרטיה ולשלום.
הביטוי המוחשי ביותר לחוסן ישראל בארה"ב ניתן על-ידי הנציגים האותנטיים ביותר של הציבור האמריקני: המחוקקים בגבעת הקפיטול. המחוקקים שקולים בעוצמתם לנשיא ומייצגים נאמנה את תפישת העולם של הבוחר בנושאי פנים וחוץ. לכן, כ-75% מ-435 צירי בית הנבחרים וכ-80% מ-100 הסנאטורים - רפובליקנים ודמוקרטים כאחד - נוטים לתמוך במדינה היהודית על-ידי הצעות חוק והצהרות, גם חרף התנגדות הנשיא.
הפער בין תפישת עולמו של אובמה לבין הלך הרוח של הבוחר האמריקני נחשף בבחירות נובמבר 2010, כאשר המפלגה הדמוקרטית ספגה - בעטיו של אובמה - את המפלה הקשה ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. הפער קיים גם בהתייחסות למדינה היהודית, המהווה מכנה-משותף בין-מפלגתי וזוכה לאהדה ציבורית רבה יותר (68%) מזו המוענקת לאובמה (47%).
הבוחר האמריקני אינו רואה במדינה היהודית רק נושא חוץ, אלא גם נושא פנים הקשור לתשתית הערכית היהודית-נוצרית של ארה"ב. מרבית הבוחרים - אך לא אובמה - רואים בדמותו של הנשיא רייגן אב-טיפוס ערכי, ומזהים את ישראל כ"רונלד רייגן של המזרח התיכון" המבטאת את ערכיהם הבסיסיים: קריאת תיגר על אתגרי טבע ואדם, זיקה חיובית לדת ולמסורת, פטריוטיות, ביטחוניזם, אנטי-או"ם, אנטי-טרור, חשדנות כלפי מוסלמים וערבים.
התשתית הערכית המוצקה, התפתחויות ביטחוניות ומדיניות במזרח התיכון ומאפיינים אסטרטגיים של ישראל, הפכו את ארה"ב למבצר תמיכה קבועה במדינה היהודית, למרות מדיניות בעייתית לעתים של הבית הלבן, על-אף ביקורתיות ה"ניו-יורק טיימס" וחרף האווירה העוינת בקמפוסים. זו לא העת למורך-לב, להתרפסות ולוויתורים כואבים; זו העת למינוף התפרצות הר הגעש המזרח תיכוני, לשדרוג שיתוף הפעולה האסטרטגי עם ארה"ב ולביצור נכסי היסטוריה וביטחון כדי לשכך כאבים.