בכנס ירושלים אמר האלוף עמידרור שנתמנה זה עתה לראש המועצה לביטחון לאומי כי לרבנים אין מושג בענייני צבא ולכן שלא יתערבו וכי אם הייתה מתבטלת ההינתקות בגלל לחץ
הרבנים הנזק היה גדול מן ההינתקות עצמה.
לא סתם רב קרא לסירוב אלא ראש הרבנים הרב אברהם אלקנה שפירא זצ"ל ואם לא היו תלמידיו מחביאים את דבריו שנאמרו ונשמעו, שמותר גם להכות חייל מכה, ציבור התלמידים היה יודע בצורה יותר ברורה מה פשר ההוראה שלו. אבל החבאת האמת היא חלק מהמסורת.
שר הביטחון בהסכמת עבדו ראש הממשלה, ממנה את נאמניו בצבא לפי מידת מוכנותם לגרש ללא עיפעוף תושבים יהודים ואף לירות בהם בשלב ראשון כדורי גומי. ובפרט אלה שקרבתם נושאת הכיפה מחשידה אותם בנאמנות כפולה. הללו הם המבטיחים ביותר לזכות במדליית האלוף גרשון כהן עבור שירותם המצטיין ורק אחר כך להגיר דמעות תנין כי הגירוש היה פשע נגד העם היהודי. שני רמטכ"לים גורשו מן הצבא בגלל שלא התלהבו דיים באופן טבעי מתוכניות גירוש היהודים. יעלון ואשכנזי. ואילו גנץ שהשווה את המתנחלים לגרועים מן החיזבאללה בפרוץ מלחמת לבנון השניה החליץ את גאלנט מפורום החווה.
לפעמים השמאל צודק! לא ששתי לקפוץ ולתמוך בהתנגדות השמאל למינויו של יעקב עמידרור למרות שידעתי שהצדק עימו כשהציג את התנסחויותיו המפלצתיות של עמידרור. יש כאן מישהו שמתאים סוף סוף לנהל לנהל את הבסיג' היהודי.
כאשר יהודי דתי קרתני רואה איזו דמות כיפתית סרוגה שזכתה לרום המעלה ובפרט דרגה צבאית הוא מתרונן כמו יהודי בפולניה שהיה גאה בברק יוסלביץ בן המאה ה-18. עניין המכינות הצבאיות, ההסדר והצבא והדתיים היה לקומדיה של צבא העבדים המנשקים את ידי מגרשיהם. צבא הכופה על חייליו לשכוח את תורתם, ביתם ומשפחתם למען הצבא, והעבדים מתלקקים למצוץ ולגרם עצמות ממויחות.
אחת מהתנגדויות השמאל מלבד אותה כיפה היו התבטאויותיו האכזריות, הפאשיסטיות והמרושעות של הביטחוניסט בעניין החובה לירות בעורפו של חייל המסרב להסתער. העמדה הזאת של הבסיג' היא עמדה מזרח תיכונית ערבית נלהבת ככל שאנו נזכרים בפקודות לירות בתושבים ובחיילים שיסרבו פקודה בזמן הפינוי בעזה או כסיסמה שהייתה כתובה על חולצות ילדי ישראל בחבל עזה: "קראדי- תירה בי."[קראדי היה מפכ"ל]. לאחר שרמז על הצלפים האורבים למפריעי סדר ומסרבי פקודה.
הרב צבי יהודה קוק זצ"ל שבפורים השנה כ"ט להסתלקותו גם הוא אמר לחיילי צה"ל באחת העליות לחאוורה: תירו בי! כשהחזיק בגדר הישוב. מכאן שנמוכי הרוח שהשתלטו על השיח הדתי, המרוכזים במחנה ווינט אינם משקפים את הסתירה הפנימית העמוקה שישנה בתפיסה הממלכתית אלא התפיסה הפרובינציאלית בלבד, היותר קיצוניים מהם אומרים שאמנם כל העיסוק בצבא הוא מיליטריסטי כל עוד שהצבא אינו מופעל נגד יהודים..
הנאמנות ללא סייג עולה כאשר אחדים מרבני השוליים השמאליים קופצים ואומרים לא די להתחמק ולהיות במעגל עשירי אלא לדרוש להיות במעגל ראשון כדי לקיים את מצוות הצבא. אני מניח שעמידרור לא היה מהסס לפגוע בחייל סרבן!.התלהבותו של מורה ההוראה לעניני צבא גדלה פי שבע כאשר אחד מבני מינו חובשי הכיפה מגלה עמדה מוסרית עצמאית ובפרט אם הוא רב.
אכן, הנזק הביטחוני של גורמי הביטחון מתעמק מפני שכביכול בוחשים בהם רק גורמים מקצועיים ולא המארג הסבוך שכינויו לכל זרועותיו התמנוניות הוא הקרן לישראל החדשה כשם קוד כללי לכל צורות הבגידה, הרקבון וההבגדה הרקומים בכוחות הביטחון. ראינו זאת הן בחוות גלעד והן באיתמר. הסירוב להקים גדר תקנית והסירוב לחתום על תוכנית מתאר להקמת גדר מכשיר כל סירוב אחר!.
הצבא משחק רק במגרש האופקים הפוליטיים של שר הביטחון וראש ממשלתו. האופקים הללו המיוצגים בתהליך השלום לא יועילו לא לצבא ולעם ביום עברה מפני שהם משדרים מסר עיקרי. לא עוד יהודים אנחנו ללעגם של אומות העולם! אפשר לעצור שתיים שלוש ספינות מבריחות נשק אך חשוב יותר מן ההצגה הזאת היה לשמור על ציר פילדלפי ולא להפקירו ובעיקר למגר את האויב במלחמה "
עופרת יצוקה" ומשזה לא נעשה הוכח שיתוף הפעולה העמוק של שר הביטחון עם גורמים זרים לרבות השארת שאלת שליט פתוחה!
אמנם האינטרס של הצבא הוא כביכול המקצועיות והצבאיות במונחים אלה הצבא אולי יעיל בעיקר בהפעלת מצגות אבל הוא אינו מזהה מטרות ואינו יודע מיהו אויב ומיהו ידיד. פעמים רבות הוא הופך את היוצרות. ועוד אמר הרב עמידרור שבשמאל לא היו סירובי פקודה. האם הנטישה של אל"מ אלי גבע את חטיבתו לא הייתה סירוב פקודה בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה?
אינך מצפה שאדם שיש לו שמץ כבוד יסכים לשרת בצבא שייעודו הוא להלחם נגדך. לא נגדך אישית אלא נגד עמך. לא בגלל האינטרס הצר של שמירת הנדל"ן כאילו הצבא הוא חברת שמירה אלא בגלל החובה היסודית להגן על הארץ שהיא לא רק זו המוכרת בקריית המטכ"ל.
אחת התאוות הלא מודעות הנשמעת פרנואידית אבל מה לעשות שהיא כזאת היא האימוץ הצברי: הכה ביהודים והצל את המדינה. כך נקבעו אופקי המלחמה על ירושליםפ במלחמת השחרור, על גוש עציון ובמעלליה של הפלוגה הדתית במלחמת השחרור שהושמדה.
ישנו רובד אנטישמי בתוך הציונות. כל מה שמזכיר יותר מדי את דמות היהודי הגלותי. הצבר צריך להוכיח לעצמו שהוא כבר התנער מהצל היהודי. לכן יש להזכיר לכל מי שרוצה לשמוע. מקור הסמכות של הצבא בישראל היא תורת ישראל על-פי מצוות שבתורה כמו פרשות ספר במדבר ודברים. הלכות שעובדו במשך דורות, כונסו בהלכות מלכים ומלחמותיהם של הרמב"ם וזכו להתייחסויות של אחרונים ואחרוני אחרונים כולל בני דורנו.
הסנהדרין הוא שקובע האם מותר לצאת למלחמת הרשות ובוודאי שלא עלתה על הדעת שבמלחמת חובה [מצווה] שהשלטון לא ייצא למלחמה שחיי ישראל תלויים בה. כיוון שזהו המצב הקבוע מאז המלחמה היזומה האחרונה, מלחמת ששת הימים הצבא הפך לספוג המצפה למכה השנייה.
כיום, כאשר ענין המדינה הפך לנורמה העליונה ולא התורה אין סיכוי לצבא הגנה לישראל לעמוד בתפקידיו. דבר לא יעצור את תאוות ההרס שאינה באה מן הערבים כפי שהיא באה מצאצאי היהודי החדש. לה' הישועה!.