אחרי 44 שנים של זמני, צריך כבר לתת תשובה טובה יותר מאשר "לא עכשיו". כל מי שמבין שישראל צריכה להמשיך לשלוט ביהודה ושומרון כמצב לא זמני, ולו רק כדי למנוע את הקמתה של מדינה פלשתינית חמושה ועוינת, צריך לדעת שיש לזה מחיר כבד: סיפוח של השטח על תושביו. כלומר הוספת מיליון ורבע או מיליון וחצי ערבים לישראל. המחיר הזה מעורר פחד נורא בישראל, ולכן שמעון פרס מוכן להסכים לכל דבר שבעבר הוא הסביר באופן כל כך משכנע מדוע אסור להסכים לו. בעקבותיו הולכים כל היתר, משמאל ומימין. ליברמן עוד מציע הסדר ביניים, כאילו אפשר למשוך עוד קצת את הזמני בלי להחליט מה יהיה אחריו. אולי אפשר לסחוט עוד טיפה, אבל זמנו של הזמני כבר אזל. התוצאה היא שעל השולחן מונחת רק תוכנית אחת, וישראל תחת כל הנהגה הולכת ומאבדת את עמדותיה ושוחקת את כל הקווים האדומים שלה. כי כאשר ישראל אומרת שההיפרדות היא אינטרס קיומי שלה, ואופציית הסיפוח מעוררת בה פחד איום, היא כבר לא נמצאת במצב של מיקוח. אתה לא יכול להתמקח עם קונה על המחיר, כשהזמן שלך נגמר ואתה מודה שאין לך אופציה לא למכור. ישראל צריכה לבחור בין סיפוח של יותר ממיליון ערבים פלשתינים ובין מדינה פלשתינית בתנאים הגרועים ביותר. אלה הן שתי האופציות. אם לא יקום מישהו ויניח על השולחן תוכנית של מדינה אחת, אם לא נהיה מסוגלים לשקול בלי בהלה את אופציית הסיפוח ואת המחיר שהיא עשויה לעלות לנו, ולהעמיד אותו מול המחיר של האופציה הנגדית, התוצאה תהיה מדינה פלשתינית. וזו תהיה מדינה חמושה ועוינת, שלא מכירה בישראל כמדינת העם היהודי, שלא תהיה מפורזת, שלא תוותר על עקירת כל היישובים, ושלא תחתום על הסכם שלום עם ישראל. כמו שנשחקה עצם ההתנגדות למדינה פלשתינית, כך יישחקו כל התנאים והדרישות שישראל מציבה בפני הקמתה.

מי שקוראים לעצמם "מחנה השלום", לא באמת מעוניינים בשלום עם הפלשתינים אלא מוּנעים בעיקר מהרצון שהפלשתינים יעופו לנו מהעיניים וייעלמו מאחורי איזו גדר (וחיים באשליה כאילו זה אפשרי). אבל יש גם יש גם אנשים שבאמת ובכנות מעוניינים בשלום בין היהודים לפלשתינים. לאלה מוקדש כחומר למחשבה הקטע הבא. היום כבר מותר גם בחוגי הפוליטיקלי-קורקט להודות שידידנו היקר חוסני מובארכ היה רודן מושחת, ובהזדמנות זו מותר גם ללחוש שבעצם הוא לא היה כל כך ידידנו. עדיין כולם אומרים שהשלום עם מצרים הוא נכס אסטרטגי לישראל, אבל יחד עם זה מביעים דאגה גדולה לשלומו של השלום, שכן כידוע המוני העם במצרים לא ממש מתלהבים מהשלום איתנו, ועוד פחות מהם האליטה המצרית והאינטלקטואלים שממש שונאים ומחרימים אותנו גם אחרי 30 שנות שלום. גם השלום עם ירדן לא הרבה יותר חם, ולא מבטא את רצון העם הירדני. זה הסכם שעומד על כרעי האינטרסים של משטר לא דמוקרטי שזקוק לשלום קר איתנו (ועם אמריקה) כדי לשרוד, ושיחליף את עורו ברגע שתשתנה מפת האינטרסים של שרידותו. לא הצלחנו, לא בירדן ולא במצרים, להשיג שלום שמחלחל אל האוכלוסיה, ושמשמעותו יחסי מסחר ועבודה וחילופי תרבות ותיירות ותנועה חופשית וניגוב חומוס בעמאן או בקהיר. האוכלוסיה הערבית היחידה שאיתה הצלחנו לכונן שלום של ממש, ולמחוק את יחסי האיבה והעוינות, היא אוכלוסיית ערביי ישראל. לא הכול ורוד בין יהודים לערבים בתוך מדינת ישראל. יש הרבה מה לתקן בתחום הזה, ויש גם סימנים שצריכים לעורר דאגה, ובכל זאת, העובדה היא שערביי ישראל היו במלחמת השחרור בצד האויב ונלחמו נגדנו, והיום הם אזרחים ישראלים שלומדים איתנו, עובדים איתנו, שותפים איתנו, וחיים איתנו בשלום. הם גם לא רוצים בשום אופן לוותר על מעמדם כאזרחי ישראל. את השלום היחיד הזה לא השגנו במשא-ומתן ולא בטקסי חתימה חגיגיים. אילו היינו מנסים ב-1949 לנהל עם ערביי הגליל משא-ומתן על עתיד הגליל, המגעים היו מתנהלים עד היום ללא תוצאות. הענקת האזרחות הישראלית באופן חד-צדדי, היא שיצרה את השלום היחיד בינתיים שיש לנו עם איזושהי אוכלוסיה בכל רחבי האומה הערבית.

מספרם של ערביי יהודה ושומרון הוא בערך כמספרם של ערביי ישראל. אם היום מכהנים בכנסת ישראל 10 ח"כים שמייצגים מפלגות ערביות לאומניות, ואם סיפוח יו"ש יהיה תהליך שנמשך לאורך 30 שנה, אפשר לצפות שבעוד 30 שנה מספרם של הח"כים מהסוג הזה יוכפל. זה לא יהפוך את ישראל למדינה דו-לאומית. אם במהלך 30 השנים ישראל גם תחוקק כמה חוקי יסוד המקבעים את מעמדה כמדינת העם היהודי, ואם בשנים הללו יבוא עוד גל עלייה גדול, יהיה קצת יותר קל להתמודד עם הסכנה. קל מאוד לא יהיה בשום מקרה. יהיה בהחלט קשה. אבל הפחד אפילו להעלות את הרעיון לדיון הוא מוגזם באופן לא מידתי, בוודאי כשהאופציה של מדינה פלשתינית חמאסית שממנה יורים טילים על תל אביב תהיה קשה הרבה יותר. בכלל, הפחד הוא יועץ רע מאוד, ובמקרה הזה הוא ממש חטא המרגלים. אפס כי עז העם היושב עליה. נוותר על הארץ ובלבד שלא נצטרך להתמודד עם מיעוט ערבי של 30 אחוזים. בואו נעשה להפך. לא נוותר על הארץ ולא ננהג בבהלה. התמודדנו עם אתגרים קשים יותר ויכולנו. רכבת המדינה הפלשתינית כבר יצאה מהתחנה שלפני האחרונה והיא דוהרת על הפסים במלוא הקיטור. אילו הייתה קיימת התחנה הבאה, הסופית, לא היה שום כוח שיכול לעצור את הרכבת הזאת. אבל מדינת ישראל עוד יכולה להינצל מאסון המדינה הפלשתינית משום שהתחנה הסופית לא קיימת. אבו-מאזן לא רוצה להגיע להסכם. הפלשתינים לא רוצים את המדינה הקטנה הזאת, ולמזלם יש להם אובמה שסיפק להם תירוץ מעולה. זה הזמן להעלות לדיון את האופציה האחרת ולדון בה בלי פחד. מוסף 'עמדה' בסוף הגיליון הזה מוקדש לדיון הזה.