מי שקוראים לעצמם "מחנה השלום", לא באמת מעוניינים בשלום עם הפלשתינים אלא מוּנעים בעיקר מהרצון שהפלשתינים יעופו לנו מהעיניים וייעלמו מאחורי איזו גדר (וחיים באשליה כאילו זה אפשרי). אבל יש גם יש גם אנשים שבאמת ובכנות מעוניינים בשלום בין היהודים לפלשתינים. לאלה מוקדש כחומר למחשבה הקטע הבא.
היום כבר מותר גם בחוגי הפוליטיקלי-קורקט להודות שידידנו היקר חוסני מובארכ היה רודן מושחת, ובהזדמנות זו מותר גם ללחוש שבעצם הוא לא היה כל כך ידידנו. עדיין כולם אומרים שהשלום עם מצרים הוא נכס אסטרטגי לישראל, אבל יחד עם זה מביעים דאגה גדולה לשלומו של השלום, שכן כידוע המוני העם במצרים לא ממש מתלהבים מהשלום איתנו, ועוד פחות מהם האליטה המצרית והאינטלקטואלים שממש שונאים ומחרימים אותנו גם אחרי 30 שנות שלום.
גם השלום עם ירדן לא הרבה יותר חם, ולא מבטא את רצון העם הירדני. זה הסכם שעומד על כרעי האינטרסים של משטר לא דמוקרטי שזקוק לשלום קר איתנו (ועם אמריקה) כדי לשרוד, ושיחליף את עורו ברגע שתשתנה מפת האינטרסים של שרידותו. לא הצלחנו, לא בירדן ולא במצרים, להשיג שלום שמחלחל אל האוכלוסיה, ושמשמעותו יחסי מסחר ועבודה וחילופי תרבות ותיירות ותנועה חופשית וניגוב חומוס בעמאן או בקהיר.
האוכלוסיה הערבית היחידה שאיתה הצלחנו לכונן שלום של ממש, ולמחוק את יחסי האיבה והעוינות, היא אוכלוסיית ערביי ישראל. לא הכול ורוד בין יהודים לערבים בתוך מדינת ישראל. יש הרבה מה לתקן בתחום הזה, ויש גם סימנים שצריכים לעורר דאגה, ובכל זאת, העובדה היא שערביי ישראל היו במלחמת השחרור בצד האויב ונלחמו נגדנו, והיום הם אזרחים ישראלים שלומדים איתנו, עובדים איתנו, שותפים איתנו, וחיים איתנו בשלום. הם גם לא רוצים בשום אופן לוותר על מעמדם כאזרחי ישראל. את השלום היחיד הזה לא השגנו במשא-ומתן ולא בטקסי חתימה חגיגיים. אילו היינו מנסים ב-1949 לנהל עם ערביי הגליל משא-ומתן על עתיד הגליל, המגעים היו מתנהלים עד היום ללא תוצאות. הענקת האזרחות הישראלית באופן חד-צדדי, היא שיצרה את השלום היחיד בינתיים שיש לנו עם איזושהי אוכלוסיה בכל רחבי האומה הערבית.