מזבח הגאווה הלאומית

גאווה היא מילה חמקמקה, אפשר להטיל אותה לכל צד ותתקיים. פירושו של המונח גאווה יכול שיהיה יהירות מחד-גיסא והתעלוּת מאידך-גיסא. כך גם שפל וגאות. עד לאיזון הנכון הגאווה ראויה, מעבר לו - בלתי ראויה. גלים מתנפצים אל סלעי החוף הם מחזה משובב ומרנין, צונאמי - אסון מחריד. מידה ראויה של גאווה אינה פגם. על עמו ישראל גאוותו של הקדוש ברוך-הוא. גאווה לאומית היא זקיפות-קומה ותחושה של צדקת-הדרך אצל בני הלאום. הלאום מגדיר את עצמו באמצעות גאוות בניו. בלי הגאווה הזאת - אין לאום! לפני אלף שמונה מאות שבעים ותשע שנים, פרץ מרד בר-כוכבא. המרד הזה שנוי במחלוקת עד היום הזה וכנראה יהיה שנוי במחלוקת עוד דורות רבים. דבר אחד אי-אפשר יהיה לקחת ממנו והוא - את מקומו בהיסטוריה של עם ישראל. 1879 שנים ועדיין מהדהד קולו. מה שאי-אפשר לומר על נמוכי-רוח בישראל העושים שימוש במרד הזה מבלי להבין שעצם ההתעסקות במרד בר-כוכבא מעידה על ערכו של המרד. אז עכשיו בא הפּוּדל הזה, יוסף ביילין, וקורא לבר-כוכבא: "חסר שיקול דעת וחסר אחריות שהקריב חלק ניכר מעמו על מזבח הגאווה הלאומית" (ישראל היום). יכול להיות שבר-כוכבא היה חסר שיקול-דעת ואולי אפילו חסר-אחריות. יתר על כן, ייתכן שבר-כוכבא ראוי לתואר "משיח שקר" כפי שכינה אותו הרמב"ם, ומה שהניעה אותו הייתה "גאווה לאומית", אבל לקרוא לגאווה הלאומית "מִזְבֵּחַ"??? כלומר, אסור שתהיה לְעם כלשהו גאווה לאומית משום שזהו אתר שבו הוא מקריב את עצמו. הלא דווקא חוסר שיקול-הדעת או חוסר האחריות מתאימים יותר לתואר מִזְבֵּחַ מאשר הגאווה הלאומית. אבל מיהו בר-כוכבא לעומת יוסי ביילין? ויותר מכך, מהו מרד בר-כוכבא לעומת מרד יוסי ביילין? לדעתי, "יוזמת ז'נבה" אינה אלא מרד מונע בגאוותו הפרטית של יוסי ביילין. על מזבח "מרד יוסי ביילין" הוא מקריב את הגאווה הלאומית שלנו, ולא רק את הגאווה של הלאום, אלא גם את הלאום עצמו. את כולנו. בשביל מה? בשביל מי? בשביל שיוסי ביילין יירשם בהיסטוריה כמחריב מדינת-ישראל? ולמה אנחנו נותנים לו להחריב אותנו? הרי לפי כל פרשנות של סעיף 97 לחוק העונשין, יוסי ביילין הוא בוגד שעשה מעשים בכוונה להעביר שטחים ריבוניים של מדינת-ישראל לריבונות אחרת. בלי רשות ובלי סמכות. וזה אחרי שהביא עלינו את "יוזמת אוסלו" כגנב בלילה. מדוע לא מעמידים אותו לדין? לְמה מחכים? ל"יוזמת הירושימה" שתביא את הכליה הלאומית הנחוצה לו כל-כך?