כבר לא צריך פוזות מלאכותיות במהלכי החשיפה של '
האח הגדול' ו'הישרדות', כדי לספק את סחורת התאוות והיצרים, הרכילות והמציצנות. ישראל 2011 מציגה: צימאון הדם והנקם!. המדיה הפכה את כל היוצרות בעולם, ואילו את העם הנבחר - "רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים" - היא חיללה בתאווה בלתי מרוסנת ללינץ' ציבורי תמידי, שיטתי, רחב ופראי. כשהיא כבר יוצאת לדרכה, אף לא אחד יפריע לתהלוכת ה'עדלאידע' הפראית של התקשורת הישראלית. קרנבל הקניבל.
יהיה מה שיהיה גורלה של ארץ הדמים המקוללת הזאת, הרי שגם אם תנצחנה הדרמות האנושיות אצלנו כל תסריט מופרע וחולני - התקשורת תלבה את הכותרות באתרי החדשות מידי שעתיים עגולות ותשחיז בפקודה את מלתעות הכותבים המשולהבים, למען ישסעו בקרבנותיהם.
מזלי שפר, שאיני שופט לעת הזאת. אילו הייתי כזה, הייתי בוחר לקשור את עיניי ולאטום את אוזניי. אילו הייתי, חלילה, גולש לעת ערב בחסות מחשבי הביתי היו פסקי הדין שלמחרת מדוקלמים אצלי מרשימותיהם של דעתנים יודעי כל. אילו באותו ערב הייתי גם מגניב מבט אל המסך הגדול, הרי שביום המחרת הייתי רואה בעיני רוחי בהיכל המשפט, כבר לא את נשוא כתב האישום, מוֹתר חייו האישיים והמשפחתיים; אלא את עיניו היוקדות של הפרשן הפופולרי בחברת החדשות וחותמי הממלכתי היה ניתן מראש כמי שכפאו שד.
אילו הייתי אזרח, שעל יושרו וטהרו הוצבו סימני שאלה, כי אז היה עליי להפנים, כי גם אש צולבת סביב ראשי בהיכל הצדק - אין בה כדי לספק חירות ראויה לשופט. גם אילו בוחר היה השופט הנועז ליטול חירות מקצועית כזאת, הרי שהכרעתי לשבט או לחסד - לא הייתה עוד עניין מוגמר. מבחינתו של השופט העצמאי, לעומת זאת, מוטב היה לו להרהר בחיפוש מזונותיו.
ליבי נקי מסימפטיה כלפי
משה קצב. דרכו לצמרת לא הייתה בהכרח שאלת חיים עבור המדינה. גם מבחנו ההיררכי של מוסד הנשיאות בימים גורליים של הגליה מרושעת של בנים מגבולם (גוש קטיף, 2005) - סיפק ציונים שליליים תחת הנהגתו של משה קצב; לכאורה, האיש הנכון במקום הנכון ובתזמון הנכון, שהיה אמור להבין יותר מכל את הרגישויות הקהילתיות, החברתיות, הערכיות והדתיות, סביב גורל מפעל ההתיישבות המופתי בדרום, שכבר נצרף באש טירור, ביתמות ובשכול.
משה קצב, לעומת זאת, הטיף לקרבנות 'תוכנית ההינתקות' לראות את גורלם האכזר דווקא מבעד למשקפיו של התוקף. מוסד הנשיאות, שמידרדר אל סף תהום בימים הנוכחיים של הנשיא
שמעון פרס - ראש ממשלה (בפועל) - היה אולי יוצא נשכר מפעולת גישור ופישור ממלכתית של נשיא מורם מעם, אבל משה קצב חשש מתיבת פנדורה ואת אשר יגור בא.
אחרי ככלת הכל, האזרח מקריית מלאכי הוא בן אדם. גם אם לא השכיל להיות מנהיג, הוא בן תמותה. גם אם בית המשפט רואה בפרוטוקולים של המתלוננות כאילו ניתנו כתורה למשה מסיני, חרף סתירות מיני וביה וריבוי פנים ושאלות מהותיות - האב לילדים והסב לנכדים הוא עדיין יצור אנושי נושם, הזכאי להגנה משפטית ולהכרעה צודקת. גם אם טעה והניח ליצריו לתעתע - לא בפעם הראשונה בחייו של דמות ציבורית - האיש נאבק על שארית חייו ובצלו הטראגי רעייתו התמימה וצאצאיו ההגונים.
כבר אין חולקים על כך, כי העיתונות שפטה את משה קצב, סמוך להיוודע הממצאים הראשוניים לכאורה. דמות מסורתית מזרחית הינה קרבן ציבור ראוי עבור ממסד שמאלי, לבן וגזעני, המדבר גבוהה אודות אמת וצדק. הפיתיונות המתחלפים, שכבר הונחו לפתחו של בית הנשיא - הביאו את הטרף אל שיני המלכודת. ההגמוניה האשכנזית השולטת כבר איננה מתייראת מדחליל מזרחי.
בתי הכלא בישראל מתהדרים בפוליטיקאים חוטאים, שאינם בהכרח מהזן הזרח אירופאי, עד כדי כך שעיתונאי החצר של ההגמוניה הלבנה כבר השתעשעו היום בשאלה עם מי יחלוק הנשיא השחור לשעבר את תאו בכלא. כל ההצעות, השמחות לאיד, התייחסו לאותם אלו, שלא הגיעו לארץ באניות הנכונות.
העיתונות כולה חגגה ביומיים האחרונים - הרבה לפני פסק הדין - את ניצחונה על אדם אחד. תהומות השנאה עלו מאליהם והשקו יבולים עסיסיים של חדלון אנושי. תיאורי הכלא המזוויעים, במקביל לדיווח המקצועי, כי "יש היוצאים ממנו בארון" - הועידו לקרבן הלינץ' הציבורי - בן ארבע השנים - את המיטה והמיתה.
אילו הייתי שופט של משה קצב הייתי אוסף את שמותיהם וכתובותיהם של בעלי הטורים ובצו שיפוטי הייתי מושיבם על כיסאי. הייתי מותירם לבדם מול קרבנם - כבר צל אדם - ומניח לאזרחי המדינה להחליט, אם יש עוד משפט בישראל ושופטים בירושלים.