פרשת שמיני, כמו מרבית ספר ויקרא, עוסקת בהקרבת הקורבנות ובדיני הקורבנות. כל עניין הקורבנות נראה היום, ממרחק של אלפי שנים, מעט שונה, מוזר ומנותק. לשם מה היה הצורך בהקרבת קורבנות?
הרמב"ם, "הנשר הגדול", בספרו "מורה נבוכים" כותב: "היה הנוהג המפורסם בעולם כולו הרגיל אז הקרבת מיני בעלי החיים. לפיכך לא חייבה חכמתו יתעלה שיצווה אותנו בעזיבת כל מיני העבודות הללו ולהזניחם ולבטלם, לפי שזה היה אז מה שלא ייתכן לקבלו לפי טבע האדם. ולפיכך הניח אותם מיני העבודות, והעבירם מהיותם לנבראים ולדברים דמיוניים - לשמו יתעלה".
הרמב"ם טוען, לשיטתו, כי בני ישראל בתקופה המדוברת, כמו כלל האומות, עדיין לא הבינו, לא הפנימו את העניין של מציאות השם, שהוא נמצא ולא נמצא, שאין לו גוף ולא דמות הגוף. הם היו צריכים משהו מוחשי, וזו הסיבה של הצורך הפיסי בהקרבת הקורבן.
ב"משנה תורה" טוען הרמב"ם כי הקורבנות נחשבים למצוות מסוג ה"חוקים", שלא ניתן להבין את טעמם. נשאלת השאלה הברורה: "אם קורבנות זה קירבה לה' למה ציוה רק עכשיו אחרי מתן תורה? למה לא לצוות את האבות, או את האדם הראשון"?.
הנביא ירמיהו מתייחס לסוגייה דומה. הוא טוען כי תושבי ירושלים סבורים כי המקדש מעניק להם חסינות ושהותם במקדש מחפה על חטאיהם. הם עוברים עבירות קשות, ולאחר מכן באים למקדש, מקריבים קורבנות ומאמינים כי הם זוכים למחילה ולחסינות, "למען עשות את כל התועבות האלה". לאחר הקרבת הקורבנות הם חוזרים וחוטאים את אותם חטאים מתועבים שחטאו קודם. הוא אף טוען כי העם הפך את הקרבת הקורבנות לפולחן אלילים ועבודה זרה. "הַאֵינְךָ רֹאֶה מָה הֵמָּה עֹשִׂים בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלָם: הַבָּנִים מְלַקְּטִים עֵצִים וְהָאָבוֹת מְבַעֲרִים אֶת הָאֵשׁ וְהַנָּשִׁים לָשׁוֹת בָּצֵק לַעֲשֹוֹת כַּוָּנִים לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ נְסָכִים לֵאלֹהִים אֲחֵרִים לְמַעַן הַכְעִסֵנִי".
ירמיהו יוצא נגד ההשקפה שהשם זקוק לקורבנות. "כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר [פס' 22] כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִ [קרי: הוֹצִיאִי] אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח [פס' 23] כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם: עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר".
יתרה מזאת - ירמיהו אומר: אתם יכולים להוסיף את בשר העולות לבשר הזבחים ולאכול הכל, כי השם אינו זקוק לקורבנות. זאת ועוד - השם כלל לא ציווה את בני ישראל להקריב קורבנות: "כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִ [קרי: הוֹצִיאִי] אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח".
אם כך, נשאלת השאלה הברורה - הרי בתורה יש דיני קורבנות לא מעטים, כיצד אומר ירמיהו שהשם לא ציווה להקריב קורבנות? התשובה היא פשוטה וחזקה מאוד: לפי ירמיהו, השם מעדיף את ההליכה בדרכו ואת קיום המצוות שבין אדם לחברו על הקרבת קורבנות. בכך ממשיך ירמיהו את הקו המקובל על הנביאים - פולחן אינו יכול לבוא במקום מוסר וצדק, ולמצוות שבין אדם לחברו מקום ראשון בעיני השם, לפני המצוות הפולחניות.
מכאן, שהקרבת הקורבן היא צורך שנכפה על העם למען הבנת והכרת השם. הקורבנות, לטעמם של פוסקים אחדים כמו גם נביאים בעלי שם, איבדו מנפחם והפכו את העיקר לטפל.
יהי רצון שנדע, נשכיל ונבין, כי עבודת השם פשוטה היא, ותלויה בעיקר במוסר האדם וביכולתו לקבל עליו את עול השם, ושאין חשיבות לסממנים חיצוניים כלל ועיקר, אלא לטוהר הלב והנשמה, ולרצון האמיתי והכנה לעבוד את השם.