הערות על משפט קצב

למרות שהוא התנהל לעיתים כמו תחרות ראווה, הניסיון להגדיר מפסידים או מנצחים עם סיומו של משפט קצב לוקה בפשטנות יתר. תמונת המציאות עצמה היא קשה ולא מלבבת, ובסיפור הזה אין מנצחים. ההימורים המוקדמים לגבי מספר שנות המאסר היו מיותרים בדיוק כמו הוויכוח שלאחר-ההכרעה, האם שבע שנים בפועל הם הרבה מדי או קצת מדי. בכלל, אנחנו מייחסים משקל-יתר לפורמאליזם המשפטי, כאילו שהמספר המדויק של שנות המאסר או שאלת הקלון-או-לא-קלון היא זו שתעצב את נורמות ההתנהגות של עברייני מין פוטנציאליים מכאן ולהבא, ולא החינוך ותבנית נוף המולדת בה הם יגדלו.

"אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו" [רש"י לויקרא פרק ד'].

התייצבותם של רבנים לימינו של הנשיא קצב הביאה למצב אבסורדי בו הם מתעלמים מהתנהגותו הבעייתית של הנשיא, דווקא על-פי אמות המידה של ההלכה והמוסר היהודיים. ללא קשר לתוצאות המשפט, אין עוררין על כך שהנשיא חרג מאמות מידה אלו, והרבנים נמצאו מכשירים אותה במעין הסכמה שבשתיקה, רק מתוך התנגדותם המיידית למערכת המשפט "המתחרה". שאלת תוקפן של הראיות במשפט קצב אינה השאלה היחידה המונחת כאן על השולחן. ודווקא רבנים שמכירים את מגבלות החוק היבש ויודעים לדבר גם על המוסר והחינוך שמעבר לו, צריכים להיות מוטרדים מכך שבפרשה זו הם נמצאו עסוקים בסעיפים קטנים שבחוק, בעוד מערכת המשפט בישראל נמצאה מחזקת את גדרי המוסר והצניעות.

החברה הישראלית יכולה למצוא בעצמה נקודת אור על היותה מסוגלת לשפוט נשיא ולהרשיעו ללא מורא. אולם מערכת המשפט והפרקליטות מותירות אחריהן שובל ארוך של סימני שאלה, המשתרע החל בהצעת עסקת הטיעון על-ידי היועץ המשפטי דאז מני מזוז, דרך סדרת הדלפות לאמצעי התקשורת ו"היעלמותן" של מרבית המתלוננות מן התיק, ועד הכרעת הדין לאחר משפט ארוך בדלתיים סגורות. לא על הדרך הזו תהיה תפארתה של הפרקליטות, ולא כך ישקמו אלו האמונים על הצדק בישראל את מעמדם הרעוע.

לאורך דורות על דורות האשימו בעולם דווקא את הנשים כמקור הפריצות המינית, וככאלה המעמידות בניסיון את הגברים תמימי-הלב וישרי-הדרך. התהליך שעוברת החברה הישראלית בשני העשורים האחרונים יש בו כדי להשיב אל חיקם של הגברים עוד נתח מן האחריות להתנהגותם, שעד כה נטו להתחמק ממנה. הניקיון המוסרי הזה מבער תופעות שליליות ואף עברייניות שהיו רווחות עד לא מכבר בצבא ובמקומות נוספים, בעיקר אצל בעלי מרות. יש ממד של תיקון עולם בנטייתה הכללית של דעת הקהל לשפוט לחומרה דווקא את הגברים, גם בסיפורים בהם התנהגותן של הנשים הייתה גבולית או פרובלמטית.