את
הרשימה של השבוע שעבר שכחתי לשלוח עם סיום הכתיבה וכך יצא שהיא פורסמה באיחור משמעותי. בגוף הרשימה, בהשפעת הטבח ביישוב איתמר, התייחסתי לחלק מהבכירים במערכת המופקרת על בטחוננו וכרגיל בשנים האחרונות, לאחראי הראשי הצמדתי את התואר 'סר הביטחון'. זה נשמע אותו הדבר, אבל זה לא, כידוע, ועל כך זכיתי להערה ש"הגדפנות מיותרת". אינני יודע היכן הגדפנות בתואר זה כאשר כל מי שעיניים לו בראשו רואה שאכן סר מאיתנו הביטחון. לכל היותר יש פה תיאור עובדה מנקודת ראותו של הכותב, אפשר להסכים ואפשר לא להסכים, אבל בינתיים העובדה היא שמיום ליום גוברת והולכת העזתם של המבקשים לשפוך את דמנו ואת זה צריכים להסביר. לעניות דעתי, זה אומר שהם מזהים פירצה במערכת ההגנה הרוחנית שהייתה מוקד הרשימה הנ"ל. אז הפתרון של מערכת הביטחון זה לפרוס בהקדם את "כיפת הברזל". נו טוב, גם על זה כבר דיברנו אז נדלג ונעבור לסעיף הבא.
מצד שני קיבלתי לאותה רשימה התייחסות במייל הפרטי; המגיב ביקש להעיר על כך שמרכיב יסודי ביותר במעטפת ההגנה הרוחנית של עם ישראל הוא עניין הצניעות, שתיקון בתחום זה יגביר מאוד את הביטחון שלנו בארץ וביקש שאתייחס גם לנקודה חשובה זו. אין ספק שהוא צודק, אלא שלעניות דעתי זה רק אחד מהסימפטומים, לא המחלה עצמה. אולי אני טועה, אבל נראה לי שהפרת הברית שכרת הקב"ה עמנו על הארץ, היא המחלה שלנו בדור הזה וכל היתר הם רק תסמינים. לפעמים הם מכאיבים מאוד התסמינים האלה, אבל זה שהם מכאיבים לא הופך אותם למחלה עצמה ולכן טיפול בהם לא יספיק כדי לרפא אותנו. צריכים להבין שכל עוד אנחנו מתמקדים בתסמינים, אנחנו מסיטים את המיקוד מהעיקר אל הטפל, והתוצאה הכואבת היא שלא מטפלים בעיקר וגם את הטפל לא פותרים. כי לא ניתן לרפא תסמינים, אלא על-ידי טיפול שורש במחלה עצמה.
לרשימה הנוכחית בחרנו בכותרת "ארבע פרשיות" והכוונה היא לארבע הפרשיות שקוראים בשבתות של תקופה זו, מראש חודש אדר עד ניסן. בשבתות אלו, למרות שאין בהן שום חג, מוציאים ספר תורה שני וקוראים בו אחת מארבע הפרשיות; בשבת ראשונה, הכי קרובה לאדר הסמוך לניסן, קראנו את "פרשת שקלים" (שמות ל') שתוכנה הוא נתינת מחצית השקל, שיהודי יזכור שמצד עצמו הוא רק מחצית וכדי להגיע לשלמותו העצמית עליו להתחבר אל המחצית השנייה, הקשר שלו עם הקב"ה ו/או עם יהודי שני. בשבת הסמוכה לפורים, קראנו את "פרשת זכור" (דברים כ"ה) המדברת על מגמתו של עמלק לקרר את יחסו של היהודי לעבודת ה', והמטרה היא למחות את הקרירות הזאת, להחליפה בחום של אהבת ה' ואהבת ישראל. את שתי הפרשיות האלו קראנו כבר. לא נראה שהפנמנו את המסרים שלהן, יותר נראה שהעדפנו להתעלם, שכן רק בהתעלמות זו נמצא (אולי) הסבר למה שמתחולל אצלנו בשבועות אלו ובכלל.
כעת אנחנו בשבת "פרשת פרה" (במדבר י"ט) שנקראת תמיד בסמיכות לזו הבאה אחריה, "פרשת החודש" (שמות י"ב) שהיא האחרונה בחודש אדר ולפעמים בראש חודש ניסן עצמו. אולי עוד נספיק להתייחס לשתי הפרשיות האחרונות ברשימה זו ואולי נשאיר אותן לשבתות הבאות. כרגע נתבונן בשתי הפרשיות שכבר קראנו וננסה להבין את מה שעובר עלינו. כאמור, המסר הפנימי של מחצית השקל הוא אחדות ישראל. זה מתבטא בפרטים שונים של המצווה, כגון בעובדה שהעשיר והדל שווים לגמרי: [טו] הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה, וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט, מִמַּחֲצִית, הַשָּׁקֶל--לָתֵת אֶת-תְּרוּמַת ה', לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם. וכמובן, גם בייעוד של הכסף הנאסף לקרבנות ציבור, אותם קרבנות שלכל יהודי באשר הוא יש בהם חלק שווה. זהו תרגול בסיסי של חוויית האחדות, ששום יהודי לא ירגיש נעלה מיהודי שני.
השלב הבא הוא בשבת הסמוכה לפורים: [יז] זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. [יח] אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, (...). אחרי שעבדנו עם עצמנו ועל-ידי הבנת הרעיון הפנימי של תרומת מחצית השקל הצלחנו להפנים שאנחנו עם אחד וכולנו קשורים לא-ל אחד, כעת צריכים להעמיק עוד קצת בהתבוננות, לצאת מהממד של האחדות ברמה הטכנית אל הממד של אחדות מהותית. כי בין אם מדובר באחדות ישראל, בינינו ובין עצמנו, ובין אם מדובר באחדות שלנו עם ה' יתברך - הקשר בממד הטכני הוא קר, עמלקי, ועל כן הוא בסכנת דעיכה. כאמור, את הפרשייה הזאת קוראים בסמוך לפורים. גם בגלל הקשר התורשתי שבין עמלק להמן, אבל בעיקר בגלל הקשר הרעיוני של דבקות בלתי מתפשרת בה' יתברך מתוך אחדות מלאה של עם ישראל.
לשוב לאחדות ולמחות את עמלק
ואם כבר הגענו עד פורים, מן הראוי לערוך השוואה קטנה בין אז לעכשיו, ולו גם בתחום אחד בלבד, תחום הביטחון האישי של יהודים באשר הם יהודים. הרי גם אז נגזרה גזירת השמד על היהודים באשר הם יהודים, בלי שום נימוק נוסף. הרעיון היה שהגויים יפרעו ביהודים בעוד כוחות הביטחון של אחשוורוש, לפחות מעלימים עין אם לא משתפים פעולה עם הפורעים. הרי זה היה הצו המלכותי [אסתר ג']: [יג] [...] אֶל-כָּל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ--לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים-עָשָׂר הוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר; וּשְׁלָלָם, לָבוֹז. הצו לא יועד אל כוחות הביטחון אלא אֶל-כָּל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ, שכל אחד יעשה ביהודים מה שהוא רוצה ועד כמה שהוא יכול. היהודים היו אמורים לפנות אל כוחות הביטחון בדרישה שיגנו עליהם, אבל אלה - אפילו אם ירצו להגן, מה כבר הם יכולים לעשות אל מול הצו המלכותי שמנפנף מולם הפורע התורן?
הגזירה ההיא בוטלה כידוע ומאז אנחנו חוגגים את הפורים. אבל איך בוטלה הגזירה, הרי יצא צו מלכותי ואין לבטלו [אסתר ח']: כְּתָב אֲשֶׁר-נִכְתָּב בְּשֵׁם-הַמֶּלֶךְ, וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ--אֵין לְהָשִׁיב. אז מה עושים? לא מבטלים את הצו שאין לבטלו, אבל מוציאים צו נוסף ובו כתוב: [יא] אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל-עִיר-וָעִיר, לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל-נַפְשָׁם--לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת-כָּל-חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם, טַף וְנָשִׁים; וּשְׁלָלָם, לָבוֹז. הצו הראשון לא בוטל, עדיין הגויים היו רשאים לתקוף את היהודים כאוות נפשם, אבל היהודים קיבלו גם הם צו מלכותי המתיר להם להתגונן מפני תוקפיהם ולעשות לתוקפיהם בדיוק את אותם מעשים שתיכננו לעשות להם, לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד. וכדי למנוע אי-הבנות, הצו הזה שוגר גם אל אנשי הביטחון של האימפריה הפרסית: אֲשֶׁר-צִוָּה מָרְדֳּכַי אֶל-הַיְּהוּדִים וְאֶל הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים-וְהַפַּחוֹת וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת אֲשֶׁר מֵהֹדּוּ וְעַד-כּוּשׁ (...). לא שיעזרו ליהודים, רק שלא יפריעו להם להתגונן...
על אחשוורוש אומרים שהיה מלך טיפש. אולי, אבל הוא היה מספיק חכם כדי לאפשר למרדכי למצוא את הדרך לעקוף את הצו שאינו ניתן לביטול ובכך להציל את היהודים מרצחנותם של השונאים. כיום יש אצלנו אנשים שסיפור המגילה לא מוצא חן בעיניהם. ההצלה של היהודים גבתה מחיר דמים כבד מהזוממים להשמידם וזה מאוד לא מקובל עליהם, אולי בכלל היו מעדיפים לבטל את החג הזה בגלל התזכורת שהוא נותן לכל ההרוגים בצד השני. והיהודים אפילו לא התנצלו על מספר ההרוגים, להפך, אחרי שהמלך קיבל דיווח על מספר ההרוגים: בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי-הָמָן ועדיין לא הגיעו דיווחים ממקומות רחוקים: בִּשְׁאָר מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ, מֶה עָשׂוּ (...) הוא שואל את אסתר: וּמַה-שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ, וּמַה-בַּקָּשָׁתֵךְ עוֹד וְתֵעָשׂ. נו, מה היא כבר יכולה לבקש? [יג] וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר, אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב--יִנָּתֵן גַּם-מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן, לַעֲשׂוֹת כְּדָת הַיּוֹם; וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי-הָמָן, יִתְלוּ עַל-הָעֵץ. והמלך הסכים.
בעקבות
הטבח באיתמר נשמעה ההטפה השיגרתית בדבר שלטון החוק והקריאה שלא לקחת את החוק לידיים. כמובן, ההטפה הזאת מופנית תמיד אל היהודים, רק אל היהודים. נשמעו גם עוד כמה אמירות מטופשות בסגנון "לא ניתן לטרור להרים ראש" ו"ידנו תשיג את המרצחים", בלה בלה בלה. בדרך הטבע, מוקד שלטון החוק הוא בעיר הבירה, אבל כבר השבוע קיבלנו תזכורת להמחשת כוחו של שלטון זה בצורת מטען נפץ שהתפוצץ בעיר הבירה שלנו, רצח נפש ופצע כמה וכמה נוספים. שלא לדבר על החפצים המעופפים שמתעקשים לנחות על ראשי המתנחלים בדרום ארץ ישראל. גם אצל אחשוורוש היה שלטון החוק, אבל הוא לא היה מספיק טיפש כדי לחשוב שתגובה מידתית לטרור עשויה להדביר אותו. הוא ידע שעם הטרוריסטים יש לדבר בשפה היחידה שהם מכירים, שפת הטרור, וזה מה שהרשה ליהודים לעשות.
כי שלטון החוק, כל עוד הוא כבול לכללים הנוקשים המגבילים אותו, משול למתאגרף כְּבוּל זרועות שמנסה להכניע יריב שזרועותיו חופשיות. את זה הבין אחשוורוש שרצה למנוע טרור נגד היהודים. לעומת זאת, אצלנו הטרוריסטים חשים ששלטון החוק לצידם, ובצדק גמור הם חשים כך. כי כאשר המערכת רודפת את המתנחלים וממררת את חייהם בכל דרך, איזה מסר אחר אפשר לקלוט מהתנהלותה? אומנם ברור להם שאם ייתפסו הם ישבו בכלא לפחות עד עסקת החילופין הבאה, אבל גם הישיבה בכלא אינה מחיר כבד עבורם כי הם נהנים שם מתנאי מחיה משופרים ומשפחתם נהנית מתמיכה כלכלית מסיבית מצד הפרטנרים של ממשלת ישראל ל"שיחות שלום". לסיכום, הפתרון טמון באחדות ישראל, שזו תהיה המגמה השלטונית, ובמחיית עמלק המקנן בקרבנו, הסרת הספק בדבר בעלותנו על הארץ.