ראש הממשלה, בתגובה לרצח הברברי באיתמר, חזר והזכיר את ההסתה נגד ישראל הרוחשת ברשות הפלשתינית. והאמת היא שהביטוי "חזר והזכיר" עושה הנחה לראש הממשלה ולממשלה בכלל. כי זה זמן רב מאוד ממשלת ישראל שותקת בעניין הזה, ורק הזעזוע האיום לנוכח דם הילדים השחוטים הביא אותה להפר את השתיקה. עוד מעט נחזור לשאלה למה ישראל לא מדברת על ההסתה הפלשתינית יום-יום וללא הפסקה, אבל קודם על תמונות הרצח והוויכוח סביבן.
הוויכוח על הפרסום וההפצה של תמונות הזוועה של המתים הדקורים ושלוליות הדם, ככל שהיה סוער ונרגש וכואב, היה בסופו של דבר ויכוח תיאורטי בלבד. נכון, מחד עומדים החובה היהודית של שמירה על כבוד המת ועל קדושת החיים, ונטיית הלב לשמור על איפוק תרבותי יהודי דווקא כנגד ומול הרצחנות הפרועה ותאוות הדם הערבית. ומאידך תחושה של פיקוח נפש שמחייבת לחרוג מהמזג היהודי והאיפוק התרבותי, ולהשיב לרוצחים כגמולם גם בשדה המערכה התקשורתי וההסברתי.
אלא שמאחורי שני הצדדים הצודקים של הוויכוח, עומדת המציאות הבלתי צודקת והיא הקובעת: העולם לא מתעניין בתמונות האלה. עיתונים במערב לא יפרסמו אותן וטלוויזיות לא יקרינו אותן. אפילו ביו-טיוב לדעתי יורידו אותן אחרי זמן קצר. שי צ'רקה המוכשר, שמדי שבוע מצייר מאמר חריף בעמודי האמצע של הגיליון הזה, מראה השבוע את העולם עסוק באסון הענק ביפן ולכן לא פנוי לשמוע את זעקת משפחת פוגל מאיתמר. וזו, אם אינני טועה, הפעם הראשונה שבה אני לא מסכים עם האמירה של צ'רקה. אני חושב שגם השבוע אילו היו מופצות תמונות של ילד פלשתיני הרוג, העולם היה מתפנה לרגע מן הקטסטרופה היפנית, ומקדיש תשומת לב וזעזוע לילד הפלשתיני המת.
ל'עולם', כלומר לכלי התקשורת העולמיים ולצרכניהם, יש רמת קשב מוגבלת שיכולה להכיל מספר לא גדול של סיפורים מוכרים ופשוטים. צופה הטלוויזיה המכור יכול לראות 400 פרקים בסדרה שהוא רגיל אליה, אבל הוא לא יכול לצפות ביותר מחמש או שש סדרות. זה מבלבל אותו. גם שידורי החדשות בנויים היום על עיקרון הסדרה הטלוויזיונית. הסיפור הישראלי-פלשתיני הוא סיפור על ישראלי כובש ופלשתיני הרוג. העולם התרגל לסיפור הזה, הוא מכיר אותו כמו את נעלי הבית שלו, וכמו צופי טלוויזיה מכורים, תמיד יהיה לו מעניין לצפות בעוד ועוד פרקים בסדרה המוכרת. בתנאי שהם משרתים את הסיפור הכללי ולא חותרים תחתיו.