מאמרו של
איתמר לוין, בכותרת
"הראווה של שפטל", האמור "לחשוף את האמת" ולסתור את טענותיו הקשות של הח"מ נגד הממסד המשפטי לרבות ובמיוחד מערכת המשפט הישראלי בכל הנוגע למשפט הראווה שדמיאניוק היה קורבנו, אינו אלא צרור נקוב וממוחזר בחלקו, של דברי בלע בכל הנוגע למשפח דמיאניוק.
המאמר מצטט את משפט הסיום בפסק הדין של בית המשפט העליון, הקובע: "הוואכמן איוון דמיאניוק יצא מלפנינו זכאי מחמת הספק" כ"ראיה" לכך שבית המשפט העליון קבע שדמיאניוק הוא פושע מלחמה נאצי ששימש כשומר-וואכמן במחנה השמדה.
ציטוט זה הוא בבחינת ההוכחה הניצחת כי לעתים מחצית האמת גרועה מן השקר הגמור. בעקבות אותו משפט סיום אומלל של בית המשפט העליון, הזדרזו והגישו בתוך מספר ימים 11 עותרים עתירות לבג"ץ, בתביעה להעמיד את דמיאניוק לדין על היותו וואכמן בכלל ובסוביבור בפרט. וראה זה פלא חרף "משפט המחץ" של בית המשפט העליון הודיע היועץ המשפטי לבג"ץ, בתשובתו למבול העתירות ההזויות כדלקמן: "אין זה מאינטרס הציבור לפתוח בהליכים נגד דמיאניוק באישומים חילופיים אם בסופו של דבר אין ביטחון כי לא יזוכה גם בהם. זיכוי נוסף ייצור תחושה של מפולת ואין בידנו כל ביטחון כי זיכוי כזה אינו אפשרי".
ואילו הבג"ץ שדחה את כל עתירות הסרק הנ"ל, וזאת חרף קביעתו האומללה מלפני פחות מחודש כי דמיאניוק הוא וואכמן, ביצע פניית פרסה מלאה והפעם פסק: "ממהלך הטיעונים שלפנינו משתמע, שהיועץ המשפטי סבור שבנסיבות אלה יהיה צורך לשמוע את המשפט מתחילתו ואף להרחיב את היריעה, כאשר סיכויי השגת הרשעה הם לדעת היועץ המשפטי לממשלה קטנים. לא נוכל לומר ששיקול זה מופרך הוא". הנה כי כן, מקביעתו חסרת היסוד של בית המשפט העליון, לפיה דמיאניוק הוא כביכול וואכמן, לא נותר דבר בתוך פחות מחודש וזאת על-פי פסיקת בית המשפט העליון עצמו.
אולם אדון לוין מגדיל לעשות במאמרו כשהוא כופר בטענת הח"מ, לפיה דמיאניוק הורשע בבית המשפט המחוזי כאשר שופטיו ידעו היטב, שקיים חומר ראיות בברית המועצות וגם בארצות הברית, שיש בו כדי להביא לזיכויו.
את יתדותיו של טיעון כוזב זה תומך לוין בטיעון המטעה, לפיו הח"מ כלל לא ביקש בשנת תשמ"ח (1988) במהלך הסיכומים באולם התיאטרון בבנייני האומה - שהוסב לבית משפט - לעצור את המשפט לאור קיומו הוודאי של חומר ראיות בברית המועצות שיכול להביא לזיכויו של דמיאניוק, וזאת בגלל שכביכול רק שלוש שנים מאוחר יותר, ניתן היה בכלל לגשת לחומר ראיות בברית המועצות. לא זו בלבד שהח"מ ביקש זאת, למעשה התביעה במשפטו של דמיאניוק היא שביקשה זאת - עקב חומר ראיות סובייטי שהגיע מהתביעה האמריקנית בשבט תשמ"ח (פברואר 1988) וקיעקע לכאורה כל אפשרות שדמיאניוק היה בטרבלינקה - ואני כמובן הצטרפתי לבקשתה.
להלן ציטוט מן הפרטי-כל של הסיכומים מיום 21.3.88 - התובע עו"ד שקד פונה לבית המשפט ואומר ב"רחל בתך הקטנה": "אם יש כוונה לעשות שימוש במסמכים האלה כנגד מסכת הראיות שהתביעה הביאה הנה ולטעון לספק סביר אזי אנחנו רוצים להפסיק את המשפט ולאפשר לנו בצורה רצינית לחקור את השאלה הזאת בברית המועצות, כי האפשרות שחברי עו"ד שפטל העלה אותה היא לא כל כך פשוטה".
למותר יהיה להכביר מילים כי הח"מ הצטרף על אתר לבקשתו של התובע עצמו ואז השופט לוין, בנימה שאינה נקייה משחצנות, החליט על דעת שני חבריו להרכב השופטים דורנר וטל כדלקמן: "תנוח דעתו של אדוני, שלא נאפשר ולא ניתן לחקור את דנילצ'נקו - שמקום מושבו בברית המועצות - י.ש. - אנחנו נגמור עם המסמך הזה. מה שיש בו, יש בו. מה שאין בו, אין בו... אם תוכנו מדבר בעד עצמו, תוכנו בעד עצמו. מה שיש להסיק מזה נדון, אז שלא יפליג למרחקים".
התובע שקד ואנוכי לא ויתרנו בנקל ולמחרת בהמשך הסיכומים שוב חזרנו על בקשתנו המשותפת להפסיק את המשפט על-מנת לבדוק בברית המועצות ראיות הקשורות למשפטו של דמיאניוק והפעם אמר השופט לוין - ושוב על דעת שני השופטים האחרים: "אני אמרתי מה שאמרתי" ומיד הוסיף: "מה שאני מבקש טיעון קצר, אין לחזור על דברים שכבר נאמרו".
הנה כי כן, ללא בושה ולעיני העם כולו בשידור ישיר בטלוויזיה, שלושה שופטים בישראל דחו בקשה משותפת, של הסניגור והתובע, להפסיק את המשפט כדי לאפשר לבחון בברית המועצות חומר ראיות נוסף שעשוי להיות רלוונטי, במשפט שאם יסתיים בהרשעה, יסתיים גם בגרדום.