לעתים העיתונאים, החשובים בעיני עצמם, המרכיבים את מערכת
עיתון הארץ, חוסכים עבודה לכותב. קיים בארצנו מספר לא מבוטל של תימהונים המרוצים מכך שללא היגררות למלחמה שמרנו על רמת-הגולן ולא חתמנו על הסכם-שלום עם משטר סורי שאינו זוכה ללגיטימציה עממית ונתון כעת לאיום פנימי. לתימהונים אלו עונה מערכת הארץ המתעלה על עצמה ומוכיחה שעיוורון פוליטי הוא ככל הנראה מחלה חשוכת-מרפא. כך מבכה מערכת הארץ את היעדרו של ההסכם עם סוריה:
"התערערות השלטון הסורי ממחישה את גודל ההחמצה שבכישלון המגעים עם סוריה. אין היום לישראל ערוצי קשר מסודרים עם דמשק, כפי שיש לה עם מצרים וירדן. אין גם הסכם שלום, שישראל יכולה לתבוע את כיבודו, כפי שעשתה אחרי ההתקוממות בקהיר".
כדאי לקרוא בעיון כל מילה. במקום לומר שהתערערות השלטון הסורי הייתה מסכנת את הסכם השלום לו היה מושג, מצליחה מערכת הארץ לנסח את המציאות מחדש. לו היה לנו הסכם שלום, אומנם כיבודו היה נתון בספק (את זאת אין להכחיש), אבל יכולנו לתבוע את כיבודו. ניתן להסיק שאם המשטר החדש בסוריה היה מבקש להתנער מהסכם כזה, מדובר היה ממש בהתנהגות ראויה לגינוי על-ידי מערכת הארץ - ואז מה? כנראה המערכת הנכבדה הייתה תובעת במאמר נוקב את כיבוד ההסכם.
במה היו ערוצי קשר עם משטר מתערער המבוסס על עדת מיעוט, הנחשבת כמעט כמיעוט כופר מבחינה דתית, משפרים את יחסינו עם משטר חדש בסוריה שיתבסס על עדות הרוב - אם יקום? למערכת
עיתון הארץ פתרונים. מכל מקום, למדנו שלגרסת הארץ הסכם-שלום חיוני לא מפני שהוא יוצר שלום או מבסס שלום בין עמים, אלא שהוא מוליד זכות תביעה לשלום בבית הדין נטול הפניות של אומות העולם, ואל יקל הדבר בעיניכם.
יציבות משטר אסד - בשל היעדר הסכם-שלום איתנו
אולי כדאי להזכיר למערכת הארץ בהקשר זה מספר עובדות; אחת ההתלבטויות אשר תמיד ליוו את המו"מ בינינו לבין המדינות השכנות הייתה העובדה שבמדינות אלו אין משטר דמוקרטי. התלבטות זו לא נבעה חלילה מרצונה של ישראל לקדם את הדמוקרטיה בכל מקום, אלא מתוך הנחה שהסכם שנכרת עם משטר רודני לא יזכה לתמיכה עממית. מדובר יהיה בהסכם שלום בין ממשלות ולא בין עמים ותוחלת קיומו תלויה בהישרדותן.
התלבטות זו לא מנעה את חתימת הסכם השלום עם מצרים ועם ירדן. פעלה ביסוד הסכמים אלו הנחה שהמשטרים זוכים בכל זאת לתמיכה עממית די רחבה, וכן העובדה שבעת כריתת ההסכם משטרים אלו היו בעלי ברית ונתמכים של המערב ובמיוחד ארצות הברית. הגורם השני הוא החשוב מכל, מאחר שגם כיום הנחת היסוד היא שהסכם השלום עם מצרים ישרוד את חילופי המשטר, הואיל ולמצרים יש אינטרס בסיסי בהמשך הקשר הכלכלי והצבאי עם ארצות הברית. ימים יגידו אם חישוב זה לא יתבדה לבסוף.
באשר לסוריה המצב שונה בתכלית; סוריה מעולם לא נתמכה על-ידי ארצות הברית והמערב. היא נשלטת על-ידי עדת מיעוט דתי. העדה העלאווית לא רק שהיא במיעוט מבחינה מספרית, אלא שקיים סימן שאלה האם העלאווים הם בכלל בגדר מוסלמים. יש המבקשים לראות בעדה פלג של השיעה ויש הרואים בהם כופרים ממש. כך או כך, המשטר הסורי קשור באירן ובחיזבאללה גם בשל הרצון לקבל לגיטימציה כמשטר מוסלמי. מי שסבור כי די בהסכם שלום עם סוריה על-מנת לבטל זאת, מעולם לא טרח לספק שמץ של הוכחה לטענתו.
למרות היעדרו של הסכם שלום עם סוריה, ההנחה בישראל הייתה (ונותרה) שמשטר משפחת אסד הוא הרע במיעוטו. משטר זה לא שש למלחמה ושמר על שקט מוחלט ברמת הגולן מאז 1974 וללא הסכם שלום. לא למותר להזכיר כי במלחמת לבנון השנייה דחקו מדינות לא מעטות בישראל לא רק לחסל את החיזבאללה, אלא גם לתקוף את סוריה עצמה (צרפת במיוחד הפעילה לחצים בכיוון). ישראל, בצדק, לא התפתתה למהלך כזה, כי אין ולא היה לה עניין למוטט את המשטר הסורי.
מאידך-גיסא, כאן המקום לציין כי ישראל, שוב בצדק, לא השלימה את המו"מ עם סוריה. סוריה לא עברה למחנה המערבי, לא כוננה יחסים הדוקים עם המערב ועם ארצות הברית, והסכם שלום שהיה נכרת עם המשטר הסורי לא היה זוכה ללגיטימציה, אלא יכול היה כשלעצמו להוות מוקד להתנגדות עממית. אגב, זו בדיוק הסיבה שבגללה טען נשיא סוריה שמשטרו יציב - בגלל היעדרו של הסכם-שלום עם ישראל! ימים יגידו אם די בהיעדר הסכם כזה על-מנת להשיג יציבות פנימית.
ימים סוערים עוברים על האזור ובימים כאלו מוטב לנקוט משנה-זהירות ולא להתפתות למהלכים שיש בהם פוטנציאל הסתבכות. יש לדחות את הקריאות ליציאה למבצע נוסף בעזה ולהזכיר כי שילמנו מחיר מופקע על המבצע הקודם, שלא פתר דבר. עלינו לעשות מה שניתן על-מנת להבטיח שקט ללא מבצע צבאי גדול. מצד שני, אין להתפתות לכל מהלך מדיני עד אשר תתייצב התמונה ותתבהר. אנחנו לא יודעים עדיין מה צפוי בירדן, מה עתיד המשטר הסורי ומה צפוי עוד להתפתח במצרים ובמפרץ הפרסי. לעתים יש תבונה רבה באי-עשייה ובהמתנה.