טומאת האישה בפרשת "תזריע"

אני מתייחס לצמד הפרשות "תזריע" וזו שאחריה - "מצורע", כצמד מאתגר במיוחד, המעניק לנו תודעה של אחריות אישית על בריאות הגוף. אנחנו מתוודעים בפרשה לנגעים קשים כמו צָרַעַת, בַּהֶרֶת, סַפַּחַת. יש חשיבות רבה, על-רקע התקופה שהספר נכתב, לאזהרות ולהתייחסות לסימני הנגעים ולסכנות הטמונות בהם. ההנמקה במקרא אינה שייכת לתחום הבריאות, אך היא משיגה את מטרתה במתן משמעות דתית - "וֶהֱיִיתֶם קְדוֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי" [ויקרא י"א, 44]. משלל הנושאים המועלים בפרשה אתמקד בנושא אחד. לא מעטים חשים אי-נוחות בעיסוק ובדיון הארוך בנגעים ובטומאות בפרשת "תזריע" ובפרשה הבאה אחריה - "מצורע". חשים אי-נוחות ואולי אפילו רתיעה מתיאורים מפורטים של סממני טומאה ונגעים. אני מתייחס בחיוב לכתוב כחלק מתפישה של התורה - "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים". החיים מספקים לאדם, למשפחה, לקהילה וברובד רחב יותר - גם לעם, התנסויות קשות של פגעי גוף ונפש. בכל מצב, יהיה זה המצב הקשה ביותר - הן במישור האישי והן במישור הכלל חברתי - אנחנו חייבים לקדש את החיים. אני מקבל את היחס לצרעת כאל מצב של טומאת הגוף. כאל איתות אזהרה בפני המחלה והצורך להתמודד איתה. לעומת זה, קשה לי לקבל את ההגדרות סביב האישה היולדת. פרשת "תזריע" נפתחת בקביעה, שהאישה היולדת נמצאת במצב של טומאה. מצער שרגע כה משמעותי בחייה של כל אישה, רגע מאושר של נתינת חיים חדשים, מתקשר עם מילה כמו - טומאה. מקוממים אותי במיוחד טווחי הזמן של הטומאה ביחס למין הילוד: אם האישה ילדה בן זכר - טומאתה היא שבעה ימים. אם האישה ילדה בת נקבה - טומאתה היא שבעים ימים. "אִשָּׁה כִּי תַּזְרִיעַ זֶרַע וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעָה יָמִים... וְאִם נְקֵבָה תֵּלֵד שִׁבְעִים" [ויקרא י"ב, 5-1]. קשה לקבל את הקביעה השרירותית האוסרת על אישה אחר לידה לבוא אל המקדש במשך שלושים ושלושה ימים אם מדובר בבן זכר. אם האישה ילדה בת, חל עליה איסור לבוא לחיקו של המקדש שישים ושישה ימים. אני חש מצוקה קשה עם מציאות של ספר, שיש בו אידיאלים נשגבים המכתתים מלחמה לשלום. מקדשים ערך סוציאלי של יום מנוחה לאדם ב"זכור" וב"שמור". מקדשים החיים ב"לא תרצח". מקדשים קניינם של אדם וחברה ב"לא תגנוב". מקדשים משפחה ב"לא תנאף". מצער, שלספר הזה - בפרשת "תזריע" נכנסו אותיות ומילים המבזות את האישה, במיוחד אם הביאה בת לאוויר העולם.