האינטרס הישראלי מכתיב רגיעה ביטחונית מסביב לרצועה, שלא לשבש את התמונה האמיתית היוצאת עכשיו מן המזרח התיכון: ישראל כאי של רוגע בים ערבי רוגש. מפני שדבר אין למלחמות ולמהומות שמסביבנו עם מה שהתיימרה להיות "ה-בעיה", כביכול, של האזור - העובדה, שלערבים המקומיים אין מדינה בשם "פלשתין" (מדינה בירדן כבר יש להם). תוניס וקהיר בערו, תימן וסוריה בלהבות, בבחריין וברבת עמון מפגינים ובלוב מלחמה - בגלל בעיות אמיתיות, ולכן למי יש ראש ל"פלשתין"? על כן, הסיסמה הנפלטת כעת מתעשיית השלום "דווקא עכשיו!", נשמעת פאתטית.
מיטיבה לעשות הממשלה שאינה נגררת להתלקחות רבתי, ובכל זאת - מה עושים? הלא כל טיל, גם כשהוא מתפוצץ "בשטח פתוח", פוגע: סוגר בתי ספר, מרוקן רחובות, זורע חרדה, משבית חיים! ומאידך, פגיעות סמליות, "נדל'ניות", הן חסרות השפעה והפלת קורבנות בקרב אוכלוסיה אזרחית רק מספקת לחמאס את הכותרות שהוא זקוק להן.
נותרה הריגתם הממוקדת של מנהיגים ובעלי תפקידים במדינת הטרור העזתית: משוטר פשוט ועד "שר" ב"ממשלת" חמאס, כל הטובלים פיתם בצלחת השלטון הטרוריסטי, יטואטאו מן הרחובות ויסומנו כנרדפים - וזה במקרה הטוב, כל עוד לא ייפגעו. השיטה הזאת יעילה ומרתיעה, ואנחנו מראשוני ממציאיה בעולם.
יש שאינם מסתפקים ב"אקמול" הזה ותובעים טיפול-שורש, פתרון רדיקלי, תשובה אסטרטגית - אם מנימוקים צבאיים ואם מנימוקים מדיניים.
אבי דיכטר, ראש השב"כ לשעבר וח"כ מטעם קדימה, אומר בצדק: "אסור.. להישאב למלכודת של אבו-מאזן ופיאד, המתכוונים להכריז על מדינה פלשתינית ביהודה ושומרון בלבד ולהשאיר את עזה כבעיה פרטית של ישראל", ומציע "להתעקש על התייחסות ליו"ש ולחבל עזה כאל מקשה אחת". יוצא, שאפילו על-פי המסמך הכי קשה לישראל, "מפת הדרכים", אין לנהל מו'מ עם רמאללה, כל עוד עזה רוחשת ארגוני טרור והיא גופה מתפקדת כמדינת-טרור (ראשונה ויחידה בעולם). אבל המשך דבריו של דיכטר הוא בעייתי: "בלי פירוק תשתיות הטרור של החמאס לא ייכון שלום". המסקנה המתבקשת היא, שנחוצה מלחמה יזומה ברצועה לחיסול החמאס, כדי לאפשר הקמת מדינה פלשתינית בעלת "מיקשה אחת" שרק עימה נוכל לעשות שלום. ספק, אם מי מחיילינו יאהב את הרעיון לשרת כמהדורה חדשה של "קורבנות שלום" במלחמה לא לנו, להשלטת רמאללה על עזה.
אנו מבקשים להציג כאן תיזה הפוכה. דיכטר צודק, שכל עוד הפלשתינים חלוקים ומחולקים בין יו"ש ועזה לא תוכל לקום מדינה פלשתינית, אך מכאן מתבקשת המסקנה ההפוכה שאדרבה, יש לעשות הכל כדי שלעולם לא יתאחדו, וכך תיחסך מאיתנו "פלשתין העצמאית" כבכייה לדורות.
על הרקע הזה ניתן להבין, מדוע רבים כ"כ מן השמאל נעשו לפתע שלא כדרכם מיליטריסטים, הדוחפים לפתרון הכוחני של מלחמה לשם כיבוש יבשתי של הרצועה. האדמו"רים שלהם בוודאי ניפקו להם את ההיתר הזה, מפני שהכוונה היא לכבוש מן החמאס כדי לתת לפת"ח. אך זו בדיוק הסיבה, מדוע על הימין להפנים שמוטב שהפת"ח והחמאס, שני ארגוני טרור רצחניים השואפים לאותה המטרה, ימשיכו לנטרל זה את זה. הפרדת הרצועה מן "הגדה" גם תמנע שיטפון אנושי שישתפך דרך מעבר תרקומיה לתוך יו"ש ויצית מהומות דמים בתוך הציבור הערבי על-רקע שבטי וכלכלי.
והעיקר: התפלגות הפלשתינים לשני חלקים שווים כמעט (1,6 מיליון ביו'ש; 1,3 מיליון ברצועה) מסייעת לנו שלא לאבד את מולדתנו לטובת "פלשתין כמקשה אחת", שסופה לכתר אותנו מגבול עירק ועד לחופי הים התיכון עם אירידנטה מסוכנת מבפנים, לקינוח. אסטרטגיה משוחררת ממשיחיות-שלום מחייבת להפך -פתיחת מעבר רפיח והפניית הרצועה לכיוון סיני ומצרים, שם העתיד שלה ושם הפתרון להמוניה.
וכך, באורח פראדוקסלי , הימין הוא התובע בימים אלה - "איפוק".