היום יותר מתמיד דווקא מי שמחשיב את עצמו כשייך למחנה השלום, צריך לדרוש פעולה נחושה כנגד החמאס, שתקדם את מאזן ההרתעה בדרום. מחנה השמאל, שאני רואה את עצמי חלק ממנו, תמך ביציאה מעזה בדיוק בגלל הצורך ליצור תנאים שיאפשרו לישראל לפעול בחופשיות כנגד טרור, במידה שהתוקפנות משם תימשך. היום יותר מתמיד השמאל חייב להוכיח שהמשוואה הזאת אכן עובדת, כי אם משוואה זאת לא תוכח, השמאל ימשיך לאבד את הרלוונטיות שלו בציבור, ויתקשה לקדם את האג'נדה של שטחים תמורת שלום.
הכוח האלקטוראלי של השמאל נעוץ בכך שהוא הבטיח שקט ביטחוני בתמורה לנסיגה מהשטחים הכבושים, ולכן היום השמאל חייב לתמוך במדיניות עיקשת כלפי החמאס בעזה, שתוביל לאותו שקט ביטחוני שהובטח. רוב אזרחי ישראל תומכים בהסכם שלום, אבל הם לא מאמינים שנסיגה אכן תשיג שלום. השמאל צריך לשנות את התפישה הזאת, והדרך להשיג זאת היא רק באמצעות פעולה נחושה בעזה שתגרום לטרור להיפסק ותצדיק את הנסיגה שביצעה ישראל.
מחנה השלום ואנשי השמאל חייבים להבין שאין סתירה בין להיות שמאלני ופעיל שלום, לבין הצורך להיות נחוש בשמירה על השקט והביטחון של אזרחי ישראל. מחנה השלום חייב לכן להמשיך ולפעול לטובת יציאה משאר השטחים הפלשתינים, לפירוק ההתנחלויות ולהקמת מדינה פלשתינית, אבל לא פחות חשוב שהוא יתחיל לפעול באותה נחישות גם כדי לדאוג לביטחון של תושבי הדרום, ויילחם בתוקפנות שמגיעה מעזה. ברור שהנסיגה מעזה היא לא נסיגה שלמה מאחר שיש על עזה סגר, אבל עדיין על-פי ההיגיון של השמאל הנסיגה הייתה אמורה להוביל לרגיעה, ולכן אם האזרחים ימשיכו לסבול מטילים שנופלים על ראשם, אז אין סיכוי שבעתיד הם יתמכו בנסיגות דומות, שדרושות למען השגת השלום.
מעבר לצורך הפרקטי ביצירת שקט בעזה, גם מבחינה מוסרית השמאל צריך לגבות פעולה נחושה כנגד התוקפנות שמגיעה משם. התוקפנות משני הצדדים פוגעת באופן שווה בסיכויים לשלום, ולכן אין ספק שמחנה השלום צריך להביע התנגדות ברורה גם כנגד תוקפנות פלשתינית, וגם כנגד תוקפנות ישראלית.
ההתנחלויות הן ללא ספק סוג של תוקפנות ישראלית ולכן השמאל צריך לגנות אותן, אבל השמאל צריך גם לגנות את מעשי האלימות של הפלשתינים באותה נחישות, בטח ובטח במקומות כמו עזה, בהם ישראל הציגה כוונה ברורה לחסל את התוקפנות של המתנחלים ובכוח הוציאה אותם מהשטחים. לא ייתכן שבמקומות שבהם ישראל הסכימה לוותר ולהעניק לפלשתינים שליטה יימשכו הפעולות כנגד אזרחי ישראל. על כן, למרות הכאב על מותם של אזרחים בעזה והמחיר הבינלאומי שנשלם על כך, המדינה חייבת לעשות הכל כדי להגן על אזרחיה.
השמאל המדיני בישראל נבחן בדיוק בנקודה הזאת, ואם לא נוכיח את היכולת של השמאל להבחין בין רדיפה עיקשת אחר שלום לבין מתן תמריצים לטרור, השמאל יישאר לא רלוונטי ולעולם לא יתרומם שוב. האתגר של עזה הוא גם האתגר של השמאל הישראלי, ורק יכולתו של השמאל להוכיח לעם שאפשר להחזיר את השקט לדרום מבלי לחזור ולשלוט בעזה, תחזיר לעם את האמון במחנה השמאל.
הדרך הנכונה לעשות זאת היא להשיג הסכם שלום כולל עם הפלשתינים, אבל כל עוד הסכם זה נראה רחוק צריך להסתפק במאזן הרתעה בדרום ולקיים את ההבטחה של מחנה השלום לפני הנסיגה, לפיה תוקפנות מעזה תיתקל בתגובה קשה והחלטית של ישראל. לא צריך שמאל לאומי, אבל צריך שמאל מוסרי שמקיים את הבטחותיו לאזרחים ופועל בהגינות כנגד מתנגדי השלום בשני הצדדים.