מסתבר שחשבון נפש זה הדבר הבא במלתחתם של יהודי החצר למיניהם וחבריהם מה"שמאל" הישראלי (או הימין ה"פלשתיני", תלוי מאיזה צד מסתכלים). הנה קחו למשל את החתירה האמיצה לאמת של השופט המכובד ונסיך זכויות האדם, אדון גולדסטון. מדהים כמה זמן ומאמץ לקח ל
כבוד השופט להגיע למסקנות שכל ינוקא מגבעתי או לחלופין מהחמאס חוו אותן לאור יום, לא במרתפים חשוכים ולא בסבך הג'ונגל, גלוי לכל תחקיר מינימלי ואובייקטיבי.
אך זה עוד כלום; הדבר הבאמת מדהים הוא, שאותה "חרטה" ואותו "חשבון נפש" אינם באמת מחייבים. אפשר לקבל את כל הבונוסים הנובעים מהמעשה, לפזז בכיף על גלי ההערצה של החוזר בתשובה, לקבל את מלוא הכף מהערכה השמורה למודים "טעיתי" ואף לקבל את חיבוק ה"אח השב" וה"בן האובד" מעמך שלך (ואפילו לקבל הזמנה תמוהה משר הפנים ה"נבון" שלנו), ועדיין לעמוד מול העולם ולתמוך בשקר שאתה יצרת, כאילו דבר לא נאמר או נכתב. אכן דיל מוצלח. הראש היהודי בפטנט חדש.
אבל דווקא ב"שמאל" הישראלי חשבון הנפש אומץ כאג'נדה מהותית ומעוותת, מתובלת היטב בלהט אוטופי/ילדותי להחריד ומתודלקת במיטב המסורת הגלותית. באחת מתוכניות הטלוויזיה שבהן התנהל דיון בין כמה משתתפים שדעותיהם שונות, נשאלה אחת המשתתפות - לאחר שצעקה בלהט מהסוג המוזכר למעלה - "לדבר לדבר לדבר ורק לדבר" - את השאלות הנדושות אך האמיתיות: מה היא הייתה אומרת אם הטילים היו נורים על ביתה שלה? איך הייתה מגיבה אילו את הסעות ילדיה היו שוקלים למגן עם "מעיל רוח"? האם עדיין התשובה הייתה "לדבר, לדבר בכל מחיר"?
תשובתה המחרידה, גבירותיי ורבותיי, הייתה: "הייתי בודקת מה אני עשיתי לא טוב, היכן אני טעיתי ביחסיי עם הפלשתינים". ובקצרה: מרביצים לי?! אני האשם! אכן חשבון נפש מהסוג הנוקב ביותר. לא הספיקו אלפי שנים של ירידה תלולה ומעוותת עשרות מטרים לתוך תוכה של הנפש היהודית וסיבותיה. אלפיים שנה הרביצו לכם?! למה? מה עשיתם לא טוב? בואו נרד עוד מטר עקר, אולי שם נמצא את הסיבה למה שמקומם בנו כל-כך, את הסיבה לתוקפנותם כלפינו. 2011 וההרפתקה המנטאלית וההזויה הזאת ממשיכה במלוא הקצב.
"שמאל" - מילה נרדפת לבגידה
אף על-פי שלקחתי קורס לפני כמה שנים על הנושא, לא גיבשתי דעה ואני לא יודע מה הן סיבותיה האמיתיות של האנטישמיות, מסופקני אם מישהו יודע בוודאות. ישנם פתרונות ממגוון אסכולות ושיטות. יש תשובות שבסיסן מונח באירועים מההיסטוריה והם נשענים על הסיפר ההיסטורי. ישנן תשובות מבוססות סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, תיאולוגיה ואחרות.
אך לדעתי, דווקא לאנטי-ישראליות האנטישמית של ימינו אנו יש תשובה ברורה הטמונה למרבה הפלא בשאלה עצמה. אם במשך כמעט 63 שנים תתחבט אחת מיושבות הלול בשאלה התמידית "למה ברווז אני?", האם לא טבעי הוא ששאר יושבי הלול יתחילו לחשוד שברווז דוגר ביניהם? האם לא הגיוני הוא שאם תתמיד בשאלך את עצמך יום-יום במה אשם אתה, אזי אפילו ידידיך יחלו לתהות האם האשם הוא בך?
אך אם בחשבון נפש מהסוג הנ"ל עסקינן, למה - גברתי אשת התקשורת וה"אמת" הנכבדה - מבצעים אתם את הבדיקה העצמית הזאת רק כשמואשמים אתם על-ידי האויבים וחבריהם? למה כשאני מבקר אותך (לא זורק טילים. מבקר!) תשובתך היא "פשיזם! מקארתיזם" ולא "אולי אני האשמה"?
נראה לי שהגיע הזמן שתבדקו איך קרה שהמושג "שמאל" הפך בשנים האחרונות בלשון העם למילה נרדפת לבגידה ולתבוסתנות. הגיע הזמן ש"אנשי הרוח" יבררו איך הפכו הם מקול העם לשנואיו. הגיע הזמן שהמוסדות האקדמיים יתחשבנו עם עצמם איך הפכו בעיני העם למעוזי הניתוק והאליטיזם. הגיע הזמן שאותו היגיון שגרם לך לענות את תשובתך ההזויה יופנה לא רק לביקורת עוינת מבחוץ, אלא גם לביקורת מתוך עמך ואנשייך שלך. גברתי היקרה ואחיי מה"שמאל", הגיע הזמן לחשבון נפש.