כך ההיסטוריה רוצה, חברים, נְכַּנֵס נא נשים וגם טַף ובזעם חירות לוחמי ישראל נמרר על גורל משותף, כך ההיסטוריה חַרְטַה על בְּשַרֵנו, כך היא רקמה לבדה, כי גורל בּני משה, זאת אומרת עַמֵנו, זאת אומרת "תיקון מֵצָדַה". זאת אומרת עַלִי הכהן האומלל שנפל אל מותו המִסְכֵּן, על מות ילדיו? לא, על כְּלֵי הפולחן? מִפְרֶקֵת נשבּרת אכן! כך ההיסטוריה שוב חול בּעינינו זוֹרה בּעוֹדה משתוֹבבת, בֶּקֵרֵב גוֹיִם, בֶּקֵרֵב חוֹטאים, אותנו לשווא היא דוֹאבת. כך ההיסטוריה רוצה חברים, נתקדם נא זוגות ויחידים, אל קרביי התיבה נעמיס קורותינו, בחוץ ייוותרו "הבוגדים". הבוגדים שנשאו עיניהם אל הים ורצו ללקט גרעינים, בשדות הזרים, בערי-רומאים, בקרב שֵדִים מתייוונים. כך ההיסטוריה עוטפת אותנו, תכריכים הם תמיד בנמצא, בעודה משיקה כוס של יין "עַרֵלִים" את דִינֶנֵו חרצה בקריצה. ולבני אברהם, ולבני כפר בִרְעַם, ולבני הזונות במשכן היא שולחת מבט של חמלה ומחנק ובשקט נושפת: "עד כאן". כך ההיסטוריה רוצה חברים, היא אינה מחפשת חידוש, היא אמנם רחוקה מעיני השוטים, אך יודעת היא מהו כיבוש. ויודעת אמת היא, שקרים ותככים, עיוותים וניסיון הכחשה, וניכור וניצול ויומרה וחוצפה הם אינם חדשה מרעישה, היא ידעה את הטוב וידעה את הרע וידעה ביניהם להבחין, ומדוע חשבנו אנחנו, שוטים, לשסות בה את "דון בנימין"? היא תקח גם אותו אל חיקה הרושף שם בוכים גוזליה כעת, ומבדל מקורה תשלשל אל לועו, תולעים וזרעים של אמת. כך ההיסטוריה רוצה, חברים, מי שחש בבושה שייקום, הכלימה היא נחלת החוטאים שחשבו לתומם לבשְׂמַה בנאום! אך בורים ושוטים בה אינה מבחינים, הם שוקדים על מלמול משנתם, מחפשים בעורמה ובלהט "שכינה" להנציח את שקר מותם. בראי תורתם הם גאים וצודקים מתנשאים מעל אלף אומות "מה יפו אוהלינו, וגם חומותינו" אך עיניהם עודן עצומות. כך ההיסטוריה רוצה, חברים, היא איננה זקוקה לעיצוב, גזר הדין הוא נחלת חסרי הבינה שחשבו לנצחה בשכתוב?! כך ההיסטוריה רוצה, חברים, שנקרא לאויבינו אֶדוֹם, בלי לדעת טיבם, די לנו בטבענו להכפיש מבקשי השלום. להתקין על מוקד את רודפי השלווה: "חזירים ואוכלי חזירים", ולסקול עד זוב דם את ילדי השטן בבתי יהודים "מתפקרים". כל העת רק לזכור לעולם לא לשכוח, אך מהי מהות זיכרון? אם ענן ועשן של קרבות "יש ברירה" מותירים צלקות עיוורון? כך ההיסטוריה רוצה, חברים, שנונצח שוב על קיר ועל תל, ועימנו נישא את גאון עוצמתנו, אלמנה ויתום ישראל. כך ההיסטוריה, כך קורותיה, כך קורותינו כולם, אין מנוס, אין מקלט, אין מפלט אין ריוויזיה, אין מנוח ואין גאולה. כך היא לשווא על דלתות מקדשנו דפקה, והלמה, ושרטה, וחיכתה בדממה שקול מקִרבנו, יכיר בה, יבין: "אין בלתה". ואטמנו אוזנינו, כיסינו עינינו, זנחנו אותה שוממה, העמדנו פני-תַם ובקֶרֵב בנינו הִשַמְנו ללעג את שמה. כך היא הפכה בין אבני חומותינו לצוהר קטן ושביר כך נאטמה בטִיט-חירותינו, לבָל תַחַדוֹר אל העיר.