שש הערות למצבנו

בהמשך לתגובה של טורקיה בדבר הצורך לגנות את מדינת ישראל על פעילותה בהסלמה ברצועת עזה, ובהמשך לאיומים בעבר הלא רחוק כי טורקיה לא תשב בחיבוק ידיים במקרה של הפעלת "עופרת יצוקה 2", וכלה בסיוע שהיא מגישה לצאת המשט הגדול לעזה, וכל זאת במקביל להתקרבותה לציר הרשע - הגיעה העת שמדינת ישראל תוריד את הכפפות מידיה ותחזיר מלחמה הסברתית תקיפה במקום עמדה מתגוננת ורפויה. כי רק כך, כנראה, הטורקים מבינים. הממשלה צריכה לצאת בהכרזה תקיפה, שטורקיה היא האחרונה במדינות שיכולה ללמד את מדינת ישראל הליכות ונימוסים כנגד חורשי רעתה, ולהזכיר בראש חוצות את פשעי המלחמה של טורקיה החל בטבח בארמנים, המשך בפלישה לקפריסין וביצוע "טרנספר" לחלק מהאוכלוסיה, וכלה בפעולות מלחמתיות עד כדי רצח עם כנגד האוכלוסיה האזרחית הכורדית, לרבות מבצעי הפצצות מסיביות על כפריה. על מדינת ישראל להביע באו"ם וקבל עם ועולם התנגדות למאמצי טורקיה להשתלב בקהילה הבינלאומית כמו האיחוד האירופי, ולהתנגד להתקנת כורים גרעיניים בארצה, מחשש קרבתה לציר הרשע. ייתכן שנקיטת פעולות אלה ואחרות תביא לכך שטורקיה תמתן את התנהגותה כלפינו. בכל אופן, המשך רפיסות-קומה כלפיה, רק מחמיר את המצב.

רווחת היום הדעה בחוגים לא מעטים עם רוח גבית של התקשורת, שאם מדינת ישראל לא תזדרז לעשות שלום עם הפלשתינים - אפילו במחיר של ויתור כמעט מוחלט על רוב עמדותיה הביטחוניות והמדיניות - היא תמצא את עצמה בבידוד ונתק בינלאומי. כבר כתבתי בעבר באתר זה, שחייבת להיות יוזמה מדינית ישראלית להסכם שלום, ואין חדש תחת השמש, והפתרון הרע ביותר הוא לשבת ולהמתין ולא לעשות דבר. ל"זכותם" של היוזמים האחרונים בראשות יובל רבין, יעקב פרי, עידן עופר ומכובדים נוספים ייאמר, שבניגוד ל"יוזמות" קודמות, אין שום התייחסות לנושאים חיוניים כמו קביעת הגבולות, פירוז המדינה הפלשתינית, מניעת הסכמים צבאיים עם מדינות אחרות, השליטה במרחב האווירי, הצורך בשליטה ישראלית בבקעת הירדן וכולי. ועוד הרבה בעיות. אם הנאום של בנימין נתניהו בוושינגטון, לפני שני בתי הקונגרס, הנקרא בירושלים "בר-אילן 2", לא יניב הבנה ישראלית-אמריקנית למצב, עלולה הממשלה למצוא את עצמה בפני אחת משתי אפשרויות בעייתיות: התמודדות עם הצגת תוכנית אמריקנית להסדר בין הצדדים; או השלמה של ברק אובמה עם יוזמה אירופית להכריז באורח חד-צדדי על כינון מדינה פלשתינית שלא תניב תוצאות טובות למדינת ישראל. על הממשלה וראש הממשלה נתניהו, לשקוד על הכנת הצעות ורעיונות קונקרטיים ישימים גם לצד השני, לעבד תוכניות מפורטות מה תעשה המדינה לקראת ספטמבר, וכן באלו צעדים עליה לנקוט לאחר ספטמבר. ולעבור עם תוכניות אלו למבצע הסברה מקיף תוך מסירת הפרטים הראשוניים לראשי המדינות באיחוד האירופי וכמובן לנשיא ארצות הברית. למתווה הנשיא קלינטון, שהוצע על-ידי אהוד ברק, יש כנראה הסכמה של מרביתנו, אך אם זה לא הולך - ייתכן שיש לשקול ברצינות יתר ובכובד ראש תוכנית של הסדר ביניים לטווח ארוך ועימה לצאת לעולם. אך אי-קבלה של תוכנית כלשהי, מקרבת אותנו למדינה דו-לאומית, ואם זה יקרה חס וחלילה, הדבר יביא לקצה של הציונות. זכות הציבור לדעת מה בכוונת הממשלה לעשות נוכח הצונאמי המדיני הצפוי, ולא באמצעות הנאום בפני שני בתי הקונגרס, ויש דאגה לבאות. יוזמות שלום פרטיות הממוחזרות על-ידי בכירים שונים בעת הזאת בוודאי אינן הדרך לקדם את הצונאמי המדיני המאיים עלינו, ואפילו מזיקות.

רבות דובר על החלת "החוק הצרפתי" אצלנו, בו ייחקרו ראשי ממשלות ושרים רק בתום כהונתם ולא במהלכן, אך מאומה לא קרה בעניין זה. בנימין נתניהו אינו ראש הממשלה הראשון החי במצור של מעקבים וחקירות, ובמסורת של ארצנו, בה התקשורת חוגגת על כל תחקיר עיתונאי, הוא גם לא יהיה האחרון. גם נתניהו עצמו כבר היה בסרט האימים של חקירות משטרה בפרשת ה"הובלות והמתנות" ובפרשת "חברון-בר-און". יש להניח כי גם הפעם כנראה יצליח לצאת ממתקפת החצים המכונה "ביבי-טורס", אפילו אם ייצא ממנה חבול. מי שישלם את מחיר האנרכיה הוא העם... אין חילוקי-דעות על כך שראשי ממשלה ושרים העסוקים בהדיפת מעקבים וחקירות אינם פנויים לדאוג לבטחון המדינה, לכלכלת המשק ולצורכי רווחת הציבור השונים. בשר ודם אינו יכול לחוקק, לבקר, לשלוט ולבצע את שליחותו בתנאים כאלה. גם אם הוא צח כשלג, אין אדם המסוגל לעמוד בשוויון נפש מול חקירות משטרה. כך נוצר מצב שבו רוב ראשי המדינה עסוקים בהגנה על עצמם במקום לשרת את המדינה והעם. כיצד למשל יכול ראש ממשלתנו להכין את עצמו בצורה מיטבית לנאום בוושינגטון בפני שני בתי הקונגרס, נאום שאין ספק שהוא חשוב ביותר לעתידנו לקראת הבאות, כאשר הוא צריך להכין את עצמו לשאלות ולחקירות מצד הפרקליטות ו/או מבקר המדינה, וזו רק ההתחלה. או למשל שר החוץ שלנו, אביגדור ליברמן, אשר נתון שנים רבות לחיקורי דין ולחקירות מסוגים שונים - איך הוא יכול במקביל לבצע את תפקידו כהלכה כשר החוץ? לכן הגיע הזמן שיחוקק חוק על-ידי כנסת ישראל בדומה ל"חוק הצרפתי", שכל עוד ראש הממשלה והשרים ממלאים את תפקידם, הם לא ייחקרו על-ידי הרשויות המוסמכות על פרשיות עבר, אלא בתום כהונתם, ובא לציון גואל.

כולנו היינו עדים בתקשורת לקרב המכוער והמיותר בין משפחות הצוערים למשפחות אנשי המשטרה שנספו באסון הנורא של השריפה בכרמל. משפחות הצוערים הנספים מצד אחד, טענו שיש מה לבדוק באסון וכל עוד מבקר המדינה לא סיים את בדיקתו, יש בהחלט מקום לדחות את טקס הענקת הצל"שים, ואילו מנגד טענו משפחות השוטרים, שמאחר שהוועדה המוסמכת, שהיא הוועדה לעיטורים וצל"שים המשטרתית, קבעה את המועד בו יש לתת צל"ש לקציני המשטרה שנספו, וזאת לאחר בדיקתה המקיפה בנושא, יש בהחלט מקום לקיים את הטקס במועד שנקבע על-ידי שלטונות המשטרה. קשה להבין את התעקשות מפכ"ל המשטרה לקיים את הטקס במועד שנקבע. כל הפניות של גורמים שונים לדחות את הטקס לא הועילו. אפילו פורסם שוועדת העיטורים עצמה המליצה לדחות, גם מבקר המדינה הביע את דעתו ובכתב, שיהיה זה מן הראוי לדחות את הטקס עד גמר בדיקתו. יש הסבורים שהתעקשות המפכ"ל הייתה לנוכח העובדה שהוא רצה לפני סיום תפקידו לעמוד נוכח התקשורת בטקס חשוב זה, אך היכן היה השר לביטחון פנים שהיה גם אחראי מטעם הממשלה לטיפול באסון עצמו? הרי לא על הכל יש תשובות, מה קרה ולמה קרה האסון. אז למה להיחפז? אפשר היה בהחלט לקבל בהבנה וברגישות את התנהגות משפחות הצוערים הנספים, שכל עולמן חרב עליהן, כאשר הן פונות בזעם ובכאב אל ראש הממשלה ולבג"ץ לדחות את הטקס. הפעם קשה לי להבין את פסיקת בג"ץ שלא לדחות את הטקס. אך אציע, שאחרי כל אסון לאומי בסדר גודל של השריפה בכרמל, יש לערוך טקסים ולהעניק צל"שים רק לאחר סיום כל הבדיקות, החל בוועדות חקירה פנימיות, המשך בבדיקת מבקר המדינה וכלה בוועדות חקירה ממלכתיות או ממשלתיות. פן הם יסתרו את המסקנות וההמלצות של ועדות הצל"שים למיניהן.

"היוזמה הישראלית לשלום וביטחון באיזורנו" (2.2.09) "זקיפות קומה מול ארדואן הטורקי" (28.6.10) "פשעי המלחמה של טורקיה" (26.10.09) "החזרת גלעד שליט - הרהורים וערעורים" (26.12.08) "לקראת החטיפות הבאות" (20.9.09) "הכרזה על מדינה פלשתינית חד-צדדית" (24.10.10)

ראש הממשלה בנימין נתניהו קבע לעצמו מופע מתוקשר באירוע של הקרן הקיימת, כדי להכריז משם במפתיע על המינוי של יורם כהן לראש השב"כ, בסגנון בוטח של "אני שקלתי והחלטתי". זאת עובדה מצערת, במיוחד בשים לב לתקלות שליוו את המינויים המבוטלים של אלוף יואב גלנט לרמטכ"ל ושל גונדר אלי גביזון לנציב שירות בתי הסוהר. לא ברור גם מדוע התעלם נתניהו מהממשלה, האמורה להצביע לפי הצעתו על מינוי ראש השב"כ רק לאחר אישורה. ככל הידוע לי, את ראש השב"כ, בדומה לראש המוסד או הרמטכ"ל, ממנה רק הממשלה, כאשר התהליך הוא, שהשר הממונה - במקרה זה ראש הממשלה - ישירות על ראש זרועות הביטחון, מביא את המועמד שלו לאישור הממשלה, והיא זו שמחליטה והדבר מפורסם ברשימות של מזכירות הממשלה, בדיוק כמו הרמטכ"ל, שאת שמו מביא ומציע שר הביטחון, או המפכ"ל המיועד, שאת שמו מציע השר לביטחון פנים. דהיינו כולם מביאים וממליצים והממשלה היא זו שמאשרת. לכן בהחלט עולה בי החשש והחשד, שנתניהו ביקש להסיח את הדעת מבעיות אחרות ששמו נקשר בהן לאחרונה. או שמא היה זה לחץ של חוגי הימין והרבנים בהעדפתם את יורם כהן על המועמד השני, או החשש מלחץ חוגי הימין בהעדפתו את המועמד השני. בכל מקרה, איך שלא נביט על כך - זוהי התנהלות לקויה שלא במקומה. ואני מתפלא שזה עבר בשקט יחסי.

במסיבת עיתונאים שקיימו בשבוע שעבר, הביעו הבכירים - בהם ראשי השב"כ לשעבר עמי איילון, יעקב פרי וכרמי גילון, ראש המוסד לשעבר דני יתום, תת-אלוף (במיל.) אביגדור קהלני וניצב בדימוס אליק רון - את תמיכתם בקיום עסקת שבויים מול המחיר הנקוב כיום שתובע החמאס, שתוביל להחזרתו של גלעד שליט. כי פן יהיה מאוחר מדי, כאשר הם סמוכים ובטוחים שזרועות הביטחון של מדינת ישראל יוכלו גם בעתיד לשים ידם על המרצחים. עם כל הכבוד, ויש לי הרבה כבוד לביטחוניסטים, לא מובנת לי קריאה ציבורית זו ובפומבי, שנראה לי שהחמאס תופס אותה בשתי ידיו ומחכך אותן בהנאה גלויה - ואין ספק שכעת הוא רק יקשיח את עמדותיו ובכך תסוכל לעוד זמן העסקה לשחרור שליט. השאלה המרכזית שאני שואל היא מדוע הם חיכו כל-כך הרבה זמן לקריאה פומבית זו? מה השתנה במשך השנים? אלו נסיבות השתנו כשגלעד נמצא בשבי מאז חטיפתו? האם המדד הביטחוני ירד מבחינת האיומים? האם החמאס שינה את מטרותיו כלפי ישראל? נושא גלעד שליט צרוב וחצוי בתודעה הלאומית. נכון, רובנו, על-פי סקרי דעת-קהל, רוצים מאוד שגלעד יחזור לביתו. אך חלק לא מבוטל מהציבור, שהוא באופן טבעי יותר דומם בעיקר בגלל הרגישות לנושא ולמשפחתו, אינו מסכים על ביצוע עסקה בכל מחיר ואף מתנגד לה. כלל ידוע הוא, שכאשר בוחנים שחרור אסירים רוצחים, נדרשות וגם חייבות הרשויות המוסמכות להעריך בשיקוליהן את המסוכנות, כאשר יש להציב את ביטחון הציבור בעדיפות עליונה. צודק ראש הממשלה נתניהו, שהממשלה צריכה בשיקוליה בעסקה זו, להגן על כל אזרחי ותושבי המדינה ולא רק על אזרח או חייל אחד עם כל הצער הרב הכרוך בכך. ומעבר לסיכון של הרג ורצח אזרחים, ואולי חטיפות נוספות של חיילים בידי הרוצחים המשוחררים, או שלוחיהם או תלמידיהם - יש לראות גם את עניין הרוח הגבית להתעצמות החמאס בביצוע העסקה, ולא לשכוח את המראות הקשים של החזרת גופות חיילינו, רגב וגולדווסר ז"ל, בעסקה עם חיזבאללה, שבה המדינה כולה כרעה ברך לדרישותיהם לקולות הצהלה והשמחה במחנותיהם. כל זה מחליש את כוח ההרתעה הישראלי ואת עמידתה האיתנה מול ארגוני הטרור, מעודד מאוד חטיפות נוספות (ראה מקרה הנסיבות למלחמת לבנון השנייה) ופוגע ממשית בנכסי המדינה שהושגו בדם רב, יזע ודמעות. אולי דווקא כעת, כאשר העניין במחלוקת בקרב הציבור, יש להציג את עסקת גלעד שליט למשאל עם, כדי שהעם, שהוא הריבון, ייקח אחריות לכך, למקרה כה קשה החוצה את העם ואפילו משפחות, ללא קשר לשיוך הפוליטי.