הקושי בוויכוח העולה ממאמריהם של שני הפרופסורים הנכבדים, הוא ששניהם צודקים ושניהם מעלים טיעונים נכונים. חולשת עמדותיהם נובעת מכך שהם מסתפקים בחזרה על בעיות ודעות ידועות, אך אינם מנסים להתמודד עימן בהצעת דרכי פתרון, שכן אף אחת משתי העמדות לא תוכל לשרוד בגפה לאורך זמן, כגישה יחידה המתעלמת מההיבטים האחרים של המציאות.
קל להבין גם את עמדות הרבנות והרבנים לגווניהם. עמדה זו נגזרת מן ההלכה מזה ומן האיומים המתגברים על המסורת היהודית מזה. כך היה גם בתקופות הממושכות של הגלות, ומאותן סיבות ממש. ההלכה ניתנת לפרשנות אך לא לשינוי, ואיומים היו תמיד. החשש שפרשנות תתפרש כשינוי או תיגרר לעבר שינוי, נתנה רק בידי יחידי סגולה את הסמכות לפסוק הלכות ורק יחידים בין יחידי הסגולה הצליחו להשפיע גם מחוץ לקהילותיהם. האיום הביא להסתגרות, להקפדה יתרה בקלה כבחמורה ובמקרי-קיצון גם ל"קידוש השם". האופי הגלותי שעוצב במשך עשרות דורות, ובחלקו מתייחס למדינת-ישראל בחשדנות על שום ריחוקה מהמקורות (גם כשאין בכך צורך ואין לכך צידוק), יוצר בישראל ובתפוצות, גם כיום, אותה הסתגרות ואותה צפידות מול צרכי השעה; היהדות החכמה והמסתגלת של העבר הרחוק הפכה ברובה ליהדות המאובנת כיום, ובמקום שהיא מתירנית וגמישה יותר, חיקוי היסודות הזרים ליהדות, נראה מובהק יותר משימור עכשווי של היסודות היהודיים המסורתיים (אירופיים או מזרח-תיכוניים).
הדילמה היהודית כבר מאות שנים היא ההתבוללות. התבוללות ולא הכליון הפיסי היא שהביאה לאובדן אדיר של נפשות יהודיות בגלות שאחרי חורבן בית שני. מדינת-ישראל, בראייה הציונית הקלאסית, לא נועדה לפתור את בעיית היהודים רק בתחומי הקיום הפיסי, אלא לספק גם פתרון יהודי-רוחני. דומה שפן זה נעלם גם מדיונם של הפרופסורים המכובדים, והיפוכו נמצא בהצעתו של שרנסקי; ישראל אינה יכולה לשמר את מקומה המרכזי בעם היהודי מבלי שתהיה לו מרכז מדיני-רוחני. הצגת תביעה המוליכה לכיוון כזה, אינה קריאת תיגר מינהלית על חלוקת האחריות והסמכות בין מוסדות המדינה לגורמים יהודיים אחרים במטרה לשפר תהליכי ביצוע, היא ערעור על עצם התפישה הציונית הגורסת שלעם היהודי דרוש מרכז לאומי מדיני-רוחני אחד
5, ומבלי שיישמר עיקרון זה יתפצל העם בסופו של דבר ויתרסק.
אין ספק שמבחינה כלכלית ומבחינת הביטחון הפיסי, בינתיים, מצבה של הקהילה היהודית בארה"ב טוב ממצבה של ישראל. מאידך-גיסא, אין גם ספק ששיעורי ההתבוללות בה גבוהים בהרבה מהשיעורים בישראל, וכמעט בכל קהילה יהודית אחרת בעולם. זו כנראה פונקציה של ה"חיכוך" הפתוח של חברי קהילה זו עם הסביבה הלא יהודית, ושל העובדה שלא מצאה דרך יעילה להתמודד עם פיתוייה של פתיחות זו. ההבדלים בין ישראל לקהילה היהודית האמריקנית, הם נימוק חשוב במתן עדיפות לפתרון השומר את ישראל כליבת הקיום הלאומי היהודי על כל פתרון אחר. אבל כדי שמצב זה יימשך, חייבת ישראל להיות קשובה ליתרונותיה ולטפח אותם, ולחסרונותיה ולמזער אותם. בסופו של תהליך ייקבע מבחן התוצאה - רצונות, נכונות להקרבה ותנאי סביבה מסייעים - ולא אידיאות יפות או אינטרסים בני חלוף, אבל לדרך חשיבות רבה.
מדינת ישראל צריכה לשמר את ריבונותה, משום שפירוש הריבונות הוא שבידה מקור הסמכות לקבל החלטות בכל תחומי החיים על-פי שיקוליה וצרכי הקיום שלה. חרף התלות של ישראל בארה"ב והמשקל הרב של היהדות האמריקנית ביצירת ובשימור התמיכה האמריקנית בישראל, אסור לישראל להתיר לגורמים שאינם חלק אינטגרלי מחיי היומיום שלה להכריע בסוגיות יסוד. מאידך-גיסא, עליה לשמר ולטפח קשר עם התפוצות, ובמיוחד עם הקהילה היהודית בארה"ב, משום ששתי קהילות אלה יחד מהוות כיום כ-82% מכלל העם היהודי בעולם. אי-אפשר להפקיע סמכויות הלכתיות מהרבנות ואל לה לישראל ליצור מצב של ריבוי "עמים יהודיים" בישראל. יכולה היהדות האמריקנית להרשות לעצמה ריבוי של קהילות, חצרות רבנים ודפוסי פרקטיקה דתית שונים, משום שהשלימה עם מגמות של התבוללות קשה ומשום שהריחוק הפיסי בין הקהילות, לעיתים, אינו מתיר אחרת - זה אינו המצב בישראל ואסור לישראל לחתור אליו.
יתר-על-כן, אילו לא היה העם היהודי מפוצל באשמת הגלות הממושכת כפי שהוא מפוצל כיום, הייתה גם הסוגייה הדתית פשוטה הרבה יותר לפתרון. הפקת לקחים מניסיון העבר, מובילה למסקנה שכל תהליך חדש שיאומץ כיום, חייב לחתור לצמצום הפיצולים ולא לשימורם או להרחבתם.
כבר נאמר קודם שעל ישראל לחתור למציאת שפה משותפת עם יהדות התפוצות, אך לא מתוך התבטלות. בתחומים הפוליטיים, יהודי התפוצות ברובם המכריע הם אזרחי המדינות בהן הם מתגוררים. כאזרחים אין הם חופשיים לפעול בסוגיות שנויות במחלוקת בין ישראל לבין מדינותיהם. ומשום שאינם חופשיים לבחור, או שהחופש לבחור מוגבל, עליהם גם להימנע מנקיטת עמדות פוליטיות בוטות נגד ישראל, אם אינם חותרים לניכור היחסים עימה. שכן, מבחינתם הבעת עמדות המנוגדות לאינטרס הלגיטימי של ישראל
6, אם טעו, מהווה "תרגיל מחשבתי" שאין הם נושאים באחריות ליישום תוצאותיו, ומאידך-גיסא הניסיון מלמד שאם יסברו שממשלתם טועה, לא יחושו חופש מלא לפעול ולהגיב מחשש שיואשמו ב"כפל נאמנויות", וכבר היו דברים מעולם, גם בארה"ב הליברלית-דמוקרטית.
בתחומי היהדות אין שום סיבה חיצונית שתמנע שיתוף פעולה מלא בין יהודי ישראל לבין יהודי התפוצות. אינני משלה עצמי שהדבר קל או פשוט, אבל הוא חיוני ליהודים באשר הם. בעיני רוחי אני רואה מוסד-על הלכתי יהודי, נקרא לו באופן סמלי "סנהדרין חדשה", מועצת רבנות עולמית או הקונגרס הרבני היהודי העולמי. מרכזו יהיה בישראל אבל תיוצגנה בו כל הקהילות היהודיות בעולם שתחפוצנה בכך, והוא יעסוק במתן פסקי הלכה יהודיים בעלי תוקף עולמי ובנושאים תורניים נוספים. על ממשלת ישראל לעודד הקמתה של מסגרת כזו, לתמוך בה כלכלית ולראות בה תחליף לרבנות הראשית הקיימת. פסקי הלכה שיקבל מוסד זה, יאומצו על-ידי מדינת ישראל וייושמו בה במידה רחבה ככל הניתן, ובכלל זה בשאלת מיהו יהודי במסגרת חוק השבות או בכל מסגרת דרושה אחרת. גוף זה תורני ולא יתערב בנושאים פוליטיים ובעניינים של ניהול המדינה או ניהול ארגוני-כלכלי של הקהילות.
מלבד סוגיות בוערות כגון "מיהו יהודי", הייתי מצפה שגוף זה יקבע עמדה הלכתית גם בשאלה הנוגעת ליישוב ארץ-ישראל. לעמדה כזו חשיבות מוסרית לאומית רבה, אם אנו מצפים שזכותנו על
הארץ תוכר ותתקבל על-יסוד מקורותיה התנ"כיים, ההיסטוריים והאידיאולוגיים. אני מאמין שתהיה לכך גם תרומה בעידוד עליית יהודים לישראל - מטרה מרכזית של הציונות שטרם הושגה במלואה.