מי יקבע מיהו ומהו יהודי

הקושי בוויכוח העולה ממאמריהם של שני הפרופסורים הנכבדים, הוא ששניהם צודקים ושניהם מעלים טיעונים נכונים. חולשת עמדותיהם נובעת מכך שהם מסתפקים בחזרה על בעיות ודעות ידועות, אך אינם מנסים להתמודד עימן בהצעת דרכי פתרון, שכן אף אחת משתי העמדות לא תוכל לשרוד בגפה לאורך זמן, כגישה יחידה המתעלמת מההיבטים האחרים של המציאות. קל להבין גם את עמדות הרבנות והרבנים לגווניהם. עמדה זו נגזרת מן ההלכה מזה ומן האיומים המתגברים על המסורת היהודית מזה. כך היה גם בתקופות הממושכות של הגלות, ומאותן סיבות ממש. ההלכה ניתנת לפרשנות אך לא לשינוי, ואיומים היו תמיד. החשש שפרשנות תתפרש כשינוי או תיגרר לעבר שינוי, נתנה רק בידי יחידי סגולה את הסמכות לפסוק הלכות ורק יחידים בין יחידי הסגולה הצליחו להשפיע גם מחוץ לקהילותיהם. האיום הביא להסתגרות, להקפדה יתרה בקלה כבחמורה ובמקרי-קיצון גם ל"קידוש השם". האופי הגלותי שעוצב במשך עשרות דורות, ובחלקו מתייחס למדינת-ישראל בחשדנות על שום ריחוקה מהמקורות (גם כשאין בכך צורך ואין לכך צידוק), יוצר בישראל ובתפוצות, גם כיום, אותה הסתגרות ואותה צפידות מול צרכי השעה; היהדות החכמה והמסתגלת של העבר הרחוק הפכה ברובה ליהדות המאובנת כיום, ובמקום שהיא מתירנית וגמישה יותר, חיקוי היסודות הזרים ליהדות, נראה מובהק יותר משימור עכשווי של היסודות היהודיים המסורתיים (אירופיים או מזרח-תיכוניים). הדילמה היהודית כבר מאות שנים היא ההתבוללות. התבוללות ולא הכליון הפיסי היא שהביאה לאובדן אדיר של נפשות יהודיות בגלות שאחרי חורבן בית שני. מדינת-ישראל, בראייה הציונית הקלאסית, לא נועדה לפתור את בעיית היהודים רק בתחומי הקיום הפיסי, אלא לספק גם פתרון יהודי-רוחני. דומה שפן זה נעלם גם מדיונם של הפרופסורים המכובדים, והיפוכו נמצא בהצעתו של שרנסקי; ישראל אינה יכולה לשמר את מקומה המרכזי בעם היהודי מבלי שתהיה לו מרכז מדיני-רוחני. הצגת תביעה המוליכה לכיוון כזה, אינה קריאת תיגר מינהלית על חלוקת האחריות והסמכות בין מוסדות המדינה לגורמים יהודיים אחרים במטרה לשפר תהליכי ביצוע, היא ערעור על עצם התפישה הציונית הגורסת שלעם היהודי דרוש מרכז לאומי מדיני-רוחני אחד⁵, ומבלי שיישמר עיקרון זה יתפצל העם בסופו של דבר ויתרסק. אין ספק שמבחינה כלכלית ומבחינת הביטחון הפיסי, בינתיים, מצבה של הקהילה היהודית בארה"ב טוב ממצבה של ישראל. מאידך-גיסא, אין גם ספק ששיעורי ההתבוללות בה גבוהים בהרבה מהשיעורים בישראל, וכמעט בכל קהילה יהודית אחרת בעולם. זו כנראה פונקציה של ה"חיכוך" הפתוח של חברי קהילה זו עם הסביבה הלא יהודית, ושל העובדה שלא מצאה דרך יעילה להתמודד עם פיתוייה של פתיחות זו. ההבדלים בין ישראל לקהילה היהודית האמריקנית, הם נימוק חשוב במתן עדיפות לפתרון השומר את ישראל כליבת הקיום הלאומי היהודי על כל פתרון אחר. אבל כדי שמצב זה יימשך, חייבת ישראל להיות קשובה ליתרונותיה ולטפח אותם, ולחסרונותיה ולמזער אותם. בסופו של תהליך ייקבע מבחן התוצאה - רצונות, נכונות להקרבה ותנאי סביבה מסייעים - ולא אידיאות יפות או אינטרסים בני חלוף, אבל לדרך חשיבות רבה. מדינת ישראל צריכה לשמר את ריבונותה, משום שפירוש הריבונות הוא שבידה מקור הסמכות לקבל החלטות בכל תחומי החיים על-פי שיקוליה וצרכי הקיום שלה. חרף התלות של ישראל בארה"ב והמשקל הרב של היהדות האמריקנית ביצירת ובשימור התמיכה האמריקנית בישראל, אסור לישראל להתיר לגורמים שאינם חלק אינטגרלי מחיי היומיום שלה להכריע בסוגיות יסוד. מאידך-גיסא, עליה לשמר ולטפח קשר עם התפוצות, ובמיוחד עם הקהילה היהודית בארה"ב, משום ששתי קהילות אלה יחד מהוות כיום כ-82% מכלל העם היהודי בעולם. אי-אפשר להפקיע סמכויות הלכתיות מהרבנות ואל לה לישראל ליצור מצב של ריבוי "עמים יהודיים" בישראל. יכולה היהדות האמריקנית להרשות לעצמה ריבוי של קהילות, חצרות רבנים ודפוסי פרקטיקה דתית שונים, משום שהשלימה עם מגמות של התבוללות קשה ומשום שהריחוק הפיסי בין הקהילות, לעיתים, אינו מתיר אחרת - זה אינו המצב בישראל ואסור לישראל לחתור אליו. יתר-על-כן, אילו לא היה העם היהודי מפוצל באשמת הגלות הממושכת כפי שהוא מפוצל כיום, הייתה גם הסוגייה הדתית פשוטה הרבה יותר לפתרון. הפקת לקחים מניסיון העבר, מובילה למסקנה שכל תהליך חדש שיאומץ כיום, חייב לחתור לצמצום הפיצולים ולא לשימורם או להרחבתם. כבר נאמר קודם שעל ישראל לחתור למציאת שפה משותפת עם יהדות התפוצות, אך לא מתוך התבטלות. בתחומים הפוליטיים, יהודי התפוצות ברובם המכריע הם אזרחי המדינות בהן הם מתגוררים. כאזרחים אין הם חופשיים לפעול בסוגיות שנויות במחלוקת בין ישראל לבין מדינותיהם. ומשום שאינם חופשיים לבחור, או שהחופש לבחור מוגבל, עליהם גם להימנע מנקיטת עמדות פוליטיות בוטות נגד ישראל, אם אינם חותרים לניכור היחסים עימה. שכן, מבחינתם הבעת עמדות המנוגדות לאינטרס הלגיטימי של ישראל⁶, אם טעו, מהווה "תרגיל מחשבתי" שאין הם נושאים באחריות ליישום תוצאותיו, ומאידך-גיסא הניסיון מלמד שאם יסברו שממשלתם טועה, לא יחושו חופש מלא לפעול ולהגיב מחשש שיואשמו ב"כפל נאמנויות", וכבר היו דברים מעולם, גם בארה"ב הליברלית-דמוקרטית. בתחומי היהדות אין שום סיבה חיצונית שתמנע שיתוף פעולה מלא בין יהודי ישראל לבין יהודי התפוצות. אינני משלה עצמי שהדבר קל או פשוט, אבל הוא חיוני ליהודים באשר הם. בעיני רוחי אני רואה מוסד-על הלכתי יהודי, נקרא לו באופן סמלי "סנהדרין חדשה", מועצת רבנות עולמית או הקונגרס הרבני היהודי העולמי. מרכזו יהיה בישראל אבל תיוצגנה בו כל הקהילות היהודיות בעולם שתחפוצנה בכך, והוא יעסוק במתן פסקי הלכה יהודיים בעלי תוקף עולמי ובנושאים תורניים נוספים. על ממשלת ישראל לעודד הקמתה של מסגרת כזו, לתמוך בה כלכלית ולראות בה תחליף לרבנות הראשית הקיימת. פסקי הלכה שיקבל מוסד זה, יאומצו על-ידי מדינת ישראל וייושמו בה במידה רחבה ככל הניתן, ובכלל זה בשאלת מיהו יהודי במסגרת חוק השבות או בכל מסגרת דרושה אחרת. גוף זה תורני ולא יתערב בנושאים פוליטיים ובעניינים של ניהול המדינה או ניהול ארגוני-כלכלי של הקהילות. מלבד סוגיות בוערות כגון "מיהו יהודי", הייתי מצפה שגוף זה יקבע עמדה הלכתית גם בשאלה הנוגעת ליישוב ארץ-ישראל. לעמדה כזו חשיבות מוסרית לאומית רבה, אם אנו מצפים שזכותנו על הארץ תוכר ותתקבל על-יסוד מקורותיה התנ"כיים, ההיסטוריים והאידיאולוגיים. אני מאמין שתהיה לכך גם תרומה בעידוד עליית יהודים לישראל - מטרה מרכזית של הציונות שטרם הושגה במלואה.

1. ראה: [קישור] (ש' אבינרי, פגיעה מהותית בריבונות (27.2.11); 2. ראה: [קישור] (י' דרור, מדינת העם היהודי כולו (1.3.11); 3. רבין התחיל ברגל רמה, אולם עד מהרה נרתע מהביקורות בחו"ל, והסתלק בצנעה מתביעותיו הציוניות המופגנות. בן-גוריון ומנהיגים מגשימים אחרים בני דורו, לעומתו, מעולם לא ויתר על תביעתו לעליית יהודים לישראל, כביטוי האולטימטיבי של הגשמה ציונית. מכמה וכמה בחינות מסמל רבין, מבני הדור הראשון למנהיגות ציונית חדשה שנולדה בישראל, תפנית. תפנית המשלימה עם פרשנויות ציוניות בעייתיות, שאינן עולות בקנה אחד עם הצורך המעשי לקיים, לשמר ולפתח את מדינת הלאום היהודי, דבר שניתן לעשותו בתנופת הגשמה רק באמצעות גיוס כל הפוטנציאל הלאומי היהודי למטרה זו. צורך זה הפך חיוני במיוחד לאחר השואה ואובדן כשליש מהעם – החלק שממנו בא עיקר הזרם המגשים; 4. יש בישראל לא מעט אנשים הרואים בחיקוי החיים האמריקניים "משאת-נפש" חדשה ומכוונים את כל מאודם ל"חיקוי מתוך התבוללות" של דפוסים אלה. ניו-יורק ותל אביב כמודלים של "ערים ללא הפסקה", הן דוגמה אחת לכך. אלא שישראל אינה ארה"ב, תל אביב אינה ניו-יורק, והמזרח התיכון אינו צפון אמריקה, וחיקוי מתוך התבוללות, כפי שגרס אחד-העם, הוא חיקוי מתוך ביטול עצמי ולכן תמיד חיקוי שלילי; 5. עניין זה מסביר היטב את החשיבות העצומה של העלייה ומניעת ירידה, עניין שבשנים האחרונות איבד לא מעט ממרכזיותו ומחשיבותו במחשבה ובמעשה המדיניים של ממשלות ישראל. זו שגיאה אסטרטגית. חרף הקשיים הקיימים בניהול וקידום פעילות זו, אסור בשום פנים ואופן לוותר עליה. נתונים של השנים האחרונות (הלמ"ס והמכון למדיניות העם היהודי) מצביעים על שוויון מספרי בקירוב של הקהילות היהודיות בארה"ב ובישראל (כ-5.25 מיליון נפש בכל אחת מהן). כל אחת מהקהילות מהווה כ-41% מכלל היהודים בעולם. אולם שיעור הריבוי הטבעי בישראל גבוה יותר מאשר בארה"ב, ושיעור ההתבוללות בארה"ב גבוה כיום בקהילות מסוימות מ-50%! אם תימשכנה המגמות הנוכחיות, איזון זה יופר בעשור הקרוב וישראל תהפוך לקהילה היהודית הגדולה בעולם, עובדה שתחזק עוד יותר את התפישה הגורסת מרכז לאומי מדיני-רוחני אחד. 6. שאותו קובעת הממשלה הנבחרת, אלא אם חותרים להתערב בעניינים הפנימיים של ישראל ולפגוע בריבונותה.

השאלה האמיתית שעל הפרק אינה מי יקבע "מיהו יהודי" לצורך חוק השבות, אלא כיצד נגרום לכך שיהודי ישראל וגם יהודי התפוצות - אם לא כולם, אזי למצער רובם ככולם - יקבלו את ההכרעה מתוך הסכמה או השלמה. אם ניכשל בכך, אין כל חשיבות לשאלה מי החליט או מה החליט. התוצאה תהיה החרפת המחלוקות, הגדלת הניגודים, התרחקות והתנכרות, עוינות ואפילו נקמנות. "סוגייה פעוטה" זו זיהה בן-גוריון בשעתו ובגינה קיבל את הרבנות הראשית כפוסקת בישראל בשאלת מיהו יהודי, ונמנע מהכרעה בשאלות-יסוד של יחסי דת ומדינה בישראל. על כן, חרף עוצמתו הפוליטית האדירה בחמש השנים הראשונות לעצמאות, בהיותו ראש הממשלה הראשון, ומי ש"הקים את המדינה...", נמנע מכתיבת חוקה אותה התכוון במוצהר להביא להכרעת מועצת העם זמן קצר לאחר הכרזת העצמאות. מצב המלחמה, הרצון ללכד שורות ולא לפצלן, הצורך בתמיכה של יהדות העולם וסיבות רבות נוספות, הביאו אותו, פוליטיקאי מעשי וממולח, למסקנה שלא זו הדרך ולא זו השעה. מה השתנה כיום? - מהותית, כמעט לא דבר; בתנאים ובנסיבות - הרבה מאוד. המדינה כבר בת שישים ושתיים. "דור המדבר" הולך ותם. קמו כאן ובתפוצות רבים שאינם מודעים לשורשים ההם של הוויכוחים הגדולים בשאלות אלה, שורשיהם, נימוקיהם ומידת הרלוונטיות שלהם כיום. רוחות חדשות של פוסט-מודרניזם שוטפות כל חלקה טובה ביסודות האידיאולוגיים ה"ישנים", ובהיחלש הזיקה הישנה והמודעות לסיבותיה ומשמעויותיה, חותרים לקעקע יסודות אלה מתוך חוסר הבנה מהולה במידה רבה של חוסר סובלנות. בפרמטרים רבים ישראל כיום חזקה הרבה יותר משהיתה, משקלה הדמוגרפי ביהדות העולמית גדל והמדינה כבר בת 62 ומשכילה לגדול ולהתפתח חרף משברים מקומיים ועולמיים שונים שעוברים עליה. יש כאלה שסבורים שהציונות סיימה את תפקידה ההיסטורי בכך שהקימה את מדינת-ישראל ובוחרים לשכוח שהקמת המדינה לא הייתה היעד היחיד שהציבה לעצמה הציונות כתנועת השחרור הלאומי של העם היהודי בעת החדשה. חריפות הטראומה של השואה הולכת ושוככת, וקמו בעלי אינטרסים רבים ושונים שמקדמים בשקיקה תהליך זה. נוצרים ניגודי אינטרסים בין ישראל לבין יהדות התפוצות, במיוחד בין ישראל (מוקד מדיני ותרבותי מרכזי של העם היהודי) לקהילה היהודית הגדולה והחזקה שבארה"ב (מוקד דמוגרפי ותרבותי מרכזי לא פחות), וככל שישראל מצטיירת כבוגרת וחזקה יותר, חילופי הדורות עושים את שלהם והקשר האמוציונלי הישן מוחלף בהתייחסות עניינית וביקורתית יותר. כך מתגבר המאבק בין ישראל לבין הקהילה החזקה שבארה"ב על ההגמוניה בעולם היהודי העכשווי. ביסוד המחלוקת ניצבים שלושה גורמים מרכזיים:

• ראשית, ישראל כבר אינה "ילדת-פלא". כבוגרת יותר היא נשפטת על-פי מעשיה והישגיה, וכאן בצד הישגים יוצאי-דופן, ניצבים גם כשלים לא פשוטים; במיוחד מדאיגים בהקשר זה הכשלים היהודיים ודעיכת הסולידריות והלכידות החברתית.

• שנית, ישראל כבר אינה מקבלת "תרומות" ומתנות, ותמורת סיוע שמגישה לה היהדות האמריקנית (בעיקר), היא מצפה לתמורה ישראלית רצויה לה. תמורה ישראלית היא למשל אימוץ דרך החיים של היהדות האמריקנית⁴, אם בתחום הפרקטיקה הדתית ואם בתחום סולם הערכים המקובל.

• שלישית, היהדות האמריקנית חשה ככל הנראה בתמורות המתרגשות על העולם בכלל, ועל המערב וארה"ב בפרט, ומבינה שמקרה קיצון של תמורות אלה עשוי להעמיד אותה בניגוד עניינים עם ישראל.

את הדרך להימנע מעימות אפשרי כזה, עיצבו חלקים בחברה היהודית בארה"ב, בדמות תמיכה בגורמים פוליטיים בישראל, שעמדותיהם ככל שניתן להעריך, מקטינות חיכוך אפשרי עם הממשל בארה"ב. אם בעבר הייתה ממשלת ישראל מעצבת המדיניות היחידה, ומול מדיניות זו ניצבו תומכים מובהקים ומובהקים פחות, ובקצה הספקטרום הלגיטימי ניצבו הצופים הפסיביים - החידוש כיום הוא שמותר להיאבק גם מבחוץ כנגד מדיניות הממשלה הנבחרת בישראל. ממקורותיה של מציאות זו נובעת להערכתי גם הצעתו של שרנסקי, משום שקשה לקבל שאינו מבין ששאלת מיהו יהודי אינה שאלה פוליטית-ארגונית, אלא דתית-לאומית-מהותית.