"אחדות העם": בית היוצר לאחדות העם, מערכת החינוך, מחולקת לשבטים פוליטיים ותרבותיים. לרפורמים ולקונסרבטיבים - רובו המכריע של העם בתפוצות - אין מעמד שווה במדינה. צביעות כפולה!
"חינוך": העם שמשחר קיומו הציב את החינוך מעל לכל, החליט במדינתו העצמאית לדחוק את החינוך אל הנמוך. ראשון לטועים היה בן-גוריון, בפיצול החינוך לזרמים הדתיים. שני - בגין, שהסיר את התקרה ממספר "תורתם אומנותם". ואחריהם - החברה הישראלית ביחסה למקצוע ההוראה. וכי היה מי שלא הבין, משנות ה-70, כי משאבי המדינה שהועברו לש"ס, וסירובם לליבת חינוך למודרנה, יביאו לשיעור הולך וגדל של בני ובנות הארץ שיימנע מהם החינוך הדרוש? העם היהודי המהווה 0.02% מאוכלוסיית העולם מהווה 30% מפרסי נובל - וילדי הארץ כושלים במבחנים העולמיים! היש צביעות גדולה מאשר השיח הציבורי בנושא החינוך?
"דמוקרטיה": אי-אפשר לנסח חוקה דמוקרטית בגלל המגזר הדתי, שרבניו הרבים טוענים כי חוקי התורה קודמים לחוקי המדינה. לא תהיה מבחינתם חוקה, ללא כפייה ואפליה על-פי ההלכה, ולכן לא תהיה שווה לכל אזרח. צביעות ואי יושר.
"מדינה יהודית": האחיזה האובססיבית בהגדרה מצד חברים וסיעות בכנסת, מניעה חוקים לא דמוקרטיים. קואליציית ליברמניזם-ישי'זם העלתה הצעה לנאמנות כתנאי לאזרחות. המטלה הראשונה של נאמנות למדינה היא בנכונות להגן עליה. המגזר החרדי מסרב להתגייס - רק צביעות יכולה לתבוע מאחרים נאמנות. ואם נאמנות לתורה קודמת לחוקת המדינה, איזו נאמנות אפשר לתבוע משאינם יהודים?! גם בגיור נוהגת אותה הצביעות: רוב יהודי הארץ והעולם לא אדוקים במצוות. אף על-פי כן הרבנות המגיירת תובעת מהמתגיירים לדבוק בקיום המצוות תחת איום של ביטול הגיור. צביעות מדאורייתא.
"חוק הנכבה": יותר חמורה היא ההצעה לחוק הנכבה. סטלין דרש מקורבנותיו וידוי אידיאולוגי. פלשתיני שלא מתאבל ביום הנכבה שלו הוא אדם פסול מבחינה אנושית. מי שדורש ממנו להתכחש לנכבה שלו הוא בולשביק בהווייתו, אדם פסול שתרבותו היא השקר.
"פוסט ציונות": ועולה על כל אלה בצביעותו הוא הויכוח על הפוסט ציונות. שלושה זרמים הם הדַבּרים והעושים את הפוסט ציונות: חבורת משכילים באוניברסיטאות הסוברים כי הציונות מלכתחילה לא הייתה ראויה להתגשם; הקבוצה הטוענת שמיום כינון המדינה אין יותר מרחב לציונות; והקבוצה המגשימה, מתנחלי האידיאולוגיה, שעל שכמותם רשם יהודה הלוי "כוונתכם רצויה מעשיכם אינם רצויים".
במעשיהם הם מקימים מדינה דו לאומית לשני העמים. אימא שלי הלכה ברגל, בת 17, לארץ ישראל, כדי שנכדיה יחיו במדינה דו-לאומית עם פלשתינים? או במדינת אפרטהייד שבה יהודים ינהגו באחרים בדומה למה שנהגו כלפיהם? כשהחליטה אמי לצאת מבית הוריה, אחותה שלחה לה תעודת הגירה לארה"ב, והיא החליטה שגם באמריקה ישפילו אותה והיא הולכת למקום שאולי יהרגו אותה אבל לא ישפילו אותה. והנה צאצאיה, גורלם למדינה דו לאומית בגלל מתנחלי האידיאולוגיה המשיחית. כל הציטטות שלהם מאוצרות התרבות של עמנו לא מעלים ולא מורידים. הכול צביעות.
העליתי מעגלי אי יושר בשיח הציבורי, ועוד אוסיף. ולקורא שזיכה אותי בביקורת על שבשיח 2 טענתי לבלבול מושגים: בהתנחלות - לב העניין הוא הנחלה. בהתיישבות - לב העניין הוא בני האדם ויצירתם החברתית. טען הקורא שזו הפרדה לא נכונה, כי בהתנחלויות יש יצירה כלכלית וחברתית. אני מציע אבחנה: מי שחי בתוך סביבה שאוכלוסיה רבה ממנו עשרת מונים והיא חסרת זכויות אזרח ואדם, לא יכול לטעון ליצירה ולהוויה חברתית. הוא אפארטהיידיסט.
מי שחי על "רק אנחנו" לא עומד במבחן ההגינות האנושית. רק מי שחי ב"גם אנחנו" עומד במבחן. לכן, אומר אברהם אבינו ללוט: "הלא כל הארץ לפניך היפרד נא מעלי אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה". והוא זה שיצק בציביליזציה העברית את הצדק כאמת מידה.