מכתב אישי לחנה מרון

אינני מכירך באופן אישי אך אני מוקירך מאוד. אישה אמיצה בצעירותך ו"גיבורה" בגיל הזהב, שחקנית מעולה ואדם בעל עקרונות. כן, אני מוקיר אנשים מסוגך, אני מעריך מאוד את דורך, דור מקימי המדינה ובוניה, לוחמים בחזית, חולמים ומגשימים. מתוך כל אלה, אני מרגיש צורך לכתוב לך כמה שורות. קראתי את הראיון שהענקת למרב מיכאלי בעיתון הארץ. הזדהיתי עמך לחלוטין באשר להתבהמות של אלה אשר קראו לעברך קריאות מעליבות, פוגעניות, חסרות כל רסן. כן, זהו אותו אספסוף שמונע על-ידי אינסטינקטים, שנאה יוקדת כלפי הזולת, כלפי "אחים" כפי שהם אוהבים לקרוא לאלה מבני עמנו ומייחלים להם כל רע. נערה היית וגם זקנת ומי כמך יודעת עד כמה ישראל אכולה שנאת "אחים", ימין נגד שמאל, שמאל נגד ימין, צפוניים נגד אחרים ופריפריה נגד המרכז. אין טעם להרחיב! ולעצם ההפגנה בה השתתפת אתמול ומסריה. לגיטימי לחלוטין, אפילו זכות חוקתית המוקנית לכל אדם במדינה דמוקרטית, להפגין, להביע דעות, לדרוש ממנהיגים, להשפיע עליהם. טלי זאת מן העם ואז נידמה לשכנותנו. הצעקנים הבוטים שזכותם למחות על עצם מהות נושא המחאה או ההפגה שבה השתתפת, מבקשים להנחיל עלינו, על כולנו, את דעותיהם בכוח הזרוע ולא כוח השכנוע. נתפלל שדרכם לא תצלח. הבריטים ששלטו כאן עד כינונה של ישראל לא היו טיפשים. כבר בשנת 1937 הם הבינו שאין דרך אחרת זולת חלוקת הארץ. עוד עשור של מאבקים ודמים עבר עד שתובנה זו באה לידי ביטוי בהכרזת האו"ם משנת 1947. בן-גוריון, הבלתי מתפשר, הלוחם הבלתי נלאה להקמת מדינה בכל ארץ ישראל, התפשר והסכים לחלוקת הארץ. קוראים לזה פרגמטיזם, אולי אפילו ריאל - פוליטיקה. ומנגד, הפלשתינים דחו על הסף את כינונה של מדינתם כפי שהאו"ם החליט. מאז ועד היום ידענו אש, ידענו דמעות, דם נקיים שנשפך, אסונות כפי שאת עצמך חווית. משפחות שקרסו תחת האבל על אובדן יקיריהן , יתומים שלא ידעו אבות, אחים שמעולם לא התראו. ועדיין הארץ איננה שוקטת ושפיכות הדמים היא כאן, בארץ חמדת אבות. גברתי היקרה! אני משוכנע שלבסוף, פתרון החלוקה ינצח אך לדאבון הלב, הדרך עדיין ארוכה מאוד. אין לפטור את מנהיגנו מטעויות איומות שעשו, ועודם עושים, אך אין בהן כדי להשתוות למה שמנהיגי הפלשתינים עשו. רובו של העם היושב בציון השלים עם חלוקת הארץ. רובם של הפלשתינים לא השלימו עם קיומה של ישראל. נכון שיש כאן הכללה אך המציאות מוכרת לך היטב. ניסינו להתפייס עם הפלשתינים ועם שכנינו האחרים. מאז 1979, עת נחתמו הסכמי השלום עם מצרים על-ידי מנחם בגין ועד היום, באמת היו ניסיונות בלתי מבוטלים מצדה של ישראל להגיע לשלום המיוחל. לצערנו הרב, הצד השני לא הושיט את ידו נאמנה. הלכנו לפרשה היסטורית עם הרשות הפלשתינית, החזרנו שטחים ביהודה ושומרון, החזרנו את כל עזה, הצענו להם כמעט הכול, וידם בקשה עוד ועוד. והתמורה מוכרת לך היטב. אני גר ביישוב מוכה טילים, הסתננויות ורציחות של חפים מפשע. לבטח את מכירה את סמדר הרן שאבדה את כל היקר לה במתקפת טרור שסמיר קונטאר היה מובילה. ואותה אישה אצילת נפש הפכה ללוחמת שלום אמיתית ופרי עמלה היה לראות את הרוצח השפל מוחזר לחיזבאללה תמורת גופות חיילינו. ועוד סיפור קטן אך מעציב מאוד. אודי גולדווסר ז"ל ורעייתו קרנית היו תלמידים שלי . אישה צעירה שנותרה אלמנה בלא שחטאה. לא לקחנו מלבנון דבר אלא החזרנו לה הכול ובני הבליעל חיסלו את אודי וחברו. אני מכיר אישית את מיקי, אמו של אודי, ואת אביו, שלמה. חייהם אינם כתמול - שלשום. אני מאמין באמונה שלמה שהפתרון הוא קיומן של שתי מדינות, זו לצד זו, החיות בשלום. עם כל הביקורת הקשה שיש לי כלפי ממשלת ישראל, האשמה הגדולה נמצאת אצל הפלשתינים. אינני רוצה לפטור את עצמנו אך המציאות איננה ניתנת לפרשנות אחרת. אלה המסוגלים לשחוט, ממש כך, משפחה, כולל תינוק בן כמה חודשים, אינם יכולים להיות הפרטנרים שלום. גם לא אלה אשר הרגו בדם קר את מי שלבטח הכרת היטב, השחקן ג'וליאנו מר, אינם ברי שיח שלשום. עם כל הצער והכאב, אלה מבקשים את נפשנו. עצוב מאוד. אני מבין אותך היטב, את רצונך לשים קץ למרחץ הדמים כי החיים חשובים מכל שטח או אבן. אך מה לעשות, גברתי היקרה, שהצד השני מסרב בכל תוקף להשלים עמנו כאן. אני מייחל ליום שבו ברמאללה תהיה הפגנה של השמאל הפלשתיני ושם יקראו את מגילת העצמאות של ישראל, יחתמו עליה ויקראו בקול רב וברור: די לשפיכות הדמים, די לפגיעה בחפים מפשע. הכירו בישראל כמדינה יהודית, תתפשרו וכולנו נחיה. נקדש את החיים ולא את המוות.