בין גאולה לחירות

מכאן שכאשר לפני שבוע פרסם נשיא ארה"ב, ברק אובמה ברכה לחג הפסח,.ובדבריו קשר בין סיפור ההגדה לבין המהפכות העממיות באזור, בראש וראשונה במצרים - הוא טעה בטרמינולוגיה. יציאת מצרים לא נבעה ממרד אלא מגאולה של העם על-ידי ריבון עולם, כזאת שמייחלים דתיים חרדים ואנשי ארץ ישראל השלמה. או לחלופין, חילונים כאלה שסומכים על המנהיג החזק עלי אדמות. מין פוטין ישראלי. ואילו ההפגנות ההמוניות בכיכר א-תחריר מקורם במרד של היחיד כפול מאות אלפים, לזה שמייחלים אלה החרדים לדמותה של המדינה היהודית כמדינה דמוקרטית..מה המצרים יעשו במרד - זה סיפור אחר. אפשר ומחוסר כלים וניסיון - האירוע ייהפך לאפיזודה. להם יש מצרָים. חסר להם המדבר של ההתנסות. הנבטים עד כה אין בהם כדי לבשר בשורות טובות דווקא. אצלנו היו יודעים מה לעשות אבל לא היה לנו אירוע בדומה לזה שב "א- תחריר". אם אפשר היה למזג את כיכר רבין עם כיכר א- תחריר, אולי היה משהו צומח. אולי נרטיב חדש,הגדה חדשה. עד אז - כהגדרה המבריקה של אבא אבן: עם ישראל אינו מאמין בנסים הוא סומך עליהם. עד כמה הוא סומך, וסמך עליהם - בפוסט הבא לקראת "יום הזיכרון לשואה".

ואכן הליכה בנתיב התנ"ך, מלמדת כי התקופה שבה היו היהודים במדבר הייתה העידן הנשגב והמכונן של "מסה ומעש" דרך לא זרועה, בהיסטוריה שלהם. במדבר הם היו נתונים רק לחסדי האל. החל בצרכים הבסיסיים של מזון. ובעניין זה הם לא היו שתקנים. ברגע שהתלוננו על הסיר הבשר שהשאירו במצרים. "בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם בשובע",(שמות ט"ו-3) אלוהים המטיר להם מָן מהשמים וכול שהיה עליהם לעשות הוא ללקט אותו. יחד עם זאת הם למדו בצד גם כמה ערכים. ערך השוויון: "לא העדיף המרבה והממעיט לא יחסר" (שמות ט"ז-17-18). ואם לא די בכך,והרי מטבעו של אדם שהוא חמדן, אנוכי, אוגר- אי-אפשר היה לאגור את המן, כי הוא נמס בלילה, וצריך היה לחכות לאספקה טרייה לעת שחרית. ואם היה חוסר במים ומשה התלונן באוזני אלוהים שעוד מעט והעם יסקול אותו, אלוהים צווה על משה להכות בצור ונבעו מים. לאלה שלא היו צמחונים היה גם השליו, עוף רך וטעים לחיך, שלא היה צריך לצוד אותו. הוא נצמד לרשת הביטחון. מכאן שאלוהים שהכניס אותם לארץ צייה דאג לצרכיהם. אלוהים נתן לעברים את הכול ולקח מהם את הכול-את גופם ונשמתם בעודם בחיים. ולא זו בלבד שלא טרחו הרבה בימי חול, אלא ניתנה להם גם חופשת שבת. במצב אידיאלי כזה, אין זה פלא שבמעמד הר סיני אכן אמרו "נעשה ונישמע". התורה הפכה לליבת כור ההיתוך, להגייה יומם ולילה, קרדום לחפור בו. מתת שמיים. אולם באותו מחנה מעבר גדול ומתמשך הונחו בשביל העם היסודות לקודקס החוקים מן החשובים ביותר לאנושות כולה. קודקס שמכיל בתוכו את כול אורחות החיים. החל מן הנעשה ברשות הפרט, ניקיון, סדר, ודיני המשפחה באוהל וכלה במערכת החוקים מפורטת בכול תחומי החיים, חוק,משפט - אזרחי ומשפט פלילי, סחר, רכוש, דיני ממון. מן הקודקס לא נעדר אלמנט הזמניות של הנדל"ן, חוק שמנע הצטברות הון ויצירת שכבת טייקונים. האדמה לא ניתנת לנצח אלא ליובל, את העבד צריך היה לשחרר אחרי תקופה מסוימת, התורה עודדה התנדבות. במדבר נוסד גם הלמ"ס של התקופה. לא בדיוק לפי השיטה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אלא של מפקָדים. הערכות שבטית בימי שלום ובמימי מלחמה- מערכת נורמות שאין לה תקדים בהיקפה ובפרוט שבה. במדבר הם למדו גם את מלאכת הבניין(המשכן) העיצוב והאסטטיקה, בלבוש, בעיצוב ארון הקודש, בהרכב הצבעוני של החושן. בקיצור הייתה חוקה, היו חוקים, חוקי האל, הייתה הרשות המבצעת- משה על-פי מצוות האל, והרשות השופטת- אלוהים.

אם הגדת יציאת מצרים היא סמל ומלמדת על אפיון של עם ישראל מראשית היותו לעם, אפשר ללמוד לפחות שתי תופעות מרכזיות. דבר ראשון גם כאשר מדובר לא רק בעם ישראל אלא ברבים, בבני ישראל, מדובר בעם כקולקטיב. הבחירה שלו כעם היא בין אלוהים לביו תוהו ובוהו, אשר שרר בטרם יצר אלוהים את היקום. וכתזכורת זוטא-המבול. אם הוא מאמין בו- הוא מאמין בכול מאודו גם בגאולה .מאידך לחרות, שכולל את חירותו של הפרט כמעט ואין מקום. גם לא בלקסיקון ,כפי שציינתי, בפתיחה. בדיוק כמו בתיאוריות המנוגדות של שני הפילוסופים האנגליים במאה ה-17, תומס הובס וג'ון לוק. הראשון צדד ב"לוויתן"( בהסתמך בין היתר על סיינט אוגוסטין שאותו הזכרנו), השליט שעושה סדר בחברה כדי שלא תשרור בה אנרכיה. והשני שקובע כי המצב הטבעי של האדם הוא שלחופש נולד והוא מתאגד עם פרטים אחרים כדי לשמור על החופש. המלכוד הגדול הוא שאחת היצירות הנשגבות מאז ומעולם, נשארה כמעט מאובנת. שאלמלא כן, העולם היה נראה אחרת. כמו גם האמונה, שרוב שוכני כדור הארץ שותפים לה בדרך זאת או אחרת. לא אלוהים השחית אותה אלא הבריות, ולא רק הגויים אלא גם היהודים, לא רק החילוניים אלא גם הדתיים ולא רק האוניברסליסטים שבהם (שהולכים ופוחתים) אלא הלאומניים.. בסוגיה הזאת השמיע דוד בן-גוריון מייסד המדינה את ההנחה המפורסמת שלו בדבר "רצון העם". בשיחה עם הביוגרף שלו מיכאל בר-זוהר אמר לו בן גוריון: "אני לא יודע מה רוצה העם, אני יודע מה רצוי לעם. זאת היא המנהיגות. ... מה רצוי לנו, מה חשוב לנו, מה טוב לנו. צריך להיות בו הביטחון העצמי". (ע"פ פרופסור בר-זהר) בדברי בן-גוריון ישנה סתירה. שכן ביטחון עצמי, לא תמיד עולה בקנה אחד בביטחון כלפי מנהיג, שליט או מלך. בן-גוריון היה מנהיג גדול בדורו, מנהיג סמכותי, איש חזון ומעשים, אבל שליט. בכול הקשור לחוק ולמשפט, מנחם בגין היה דמוקרט גדול ממנו. גם הוא מנהיג סמכותי. בעולם הדברים התנהלו בדרך אבולוציונית פתלתלה עד שהגיעו למקור ההוויה- האדם. ביהדות הם מצויים בסלע ההלכה המקראית. לצערנו לא חוטבים בה מספיק ,מדי פעם, לשינוי המבנה, כפי שמתבקש וכפי שמכתיבה המציאות. יש בעם ישראל דבר והיפוכו. יצירתיות ותושייה בלתי רגילה של הפרט, קרוב לוודאי כתוצאה מנסיבות הנדודים שלו בפזורה. מאידך באמונה שלו, באלוהים או בהבטחה האלוהית לארץ ישראל (השלמה) הוא מאובן. ולא זו בלבד אלא שלמטרה זאת הוא מאמין בכוח - בכוח האלוהי או בכוח השליט שישלוט על העדר או בכוח הצבא שפועל מטעם הממסד. זאת,אגב, בניגוד לנאמר "זה דבר ה' אל זרובבל לאמור.לא בחיל, ולא בכוח, כי אם ברוחי - אמר ד'"(זכריה ד') אם נמשיך במסע התנ"כי, לאחר צאת ישראל ממצרים וגם מהמדבר, באו בני ישראל אל שמואל ודרשו שיכתיר להם מלך. על כך הזהיר הנביא שמואל: "זה יהיה משפט המלך אשר ימלוך עליכם. את בניכם ייקח ושם לו במרכבתו ובפרשיו, ורצו לפני מרכבתו.....ואת בנותיכם ייקח לרקחות ולטבחות ולאופות.ואת שדותיכם ואת כרמיכם...ונתן לסריסיו ולעבדיו...צאנכם יעשר ואתם תהיו לו לעבדים".(שמואל א' 11-17 ) אינני חושב שצריך להוסיף פרשנות לדבריו הקשים של שמואל בכול הקשור לשלטון של מלך,או לצורך זה לשלטון כול רודן או שליט, או פלוטוקרט, אוליגרך, יהיה מתון ככול שיהיה. שמואל אינו היחיד שמזהיר בפני השררה. יותם בן גדעון(שופטים פרק ט' - משל יותם) מביא את משל העצים שביקשו להמליך עליהם מלך. לאחר שפנו לזָית שסרב, לתאנה שמיאנה, לגפן שלא נאות, הם הלכו אל האטד(שיח קוצני-צ.ג) "ויאמר האטד אל העצים.אם באמת אתם מושחים אותי למלך עליכם-באו חסו בצלי. ואם אין - תצא אש מן האטד ותאכל את ארזי לבנון". במהלך אלפיים שנות גלות כאשר לא היה לא מלך ולא מדינה הם הפכו את התורה כקרדום לחפור בו. הקביעה כי התורה-החוכמה- דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום- הייתה מהם והלאה. הם עשו לה סייגים והכניסו אותה לגטו סגור ומסוגר לפני שהכניסו את עצמם אליו. אך בדבר אחד נשמרו מכול משמר והוא פגיעה במלכות, ב"דינא דלמכותא דינה" כלומר יש לכבד את החוק של הגויים. עד שהעם זכה שוב לעצמאות, הפעם שלא בעזרת התורה אלא בעזרת הציונות המדינית, ובמהלך הזמן, בעיקר לאחר מלחמת ששת הימים, הנורמות שלהן חזרו לעידן הגאולה וההלכה. זאת הדתית וזאת הלאומנית - היא, היא שמושלת שכופה עלינו את הנורמות כגיגית. זאת גם אם במעשים יש משום הפרת החוק של הריבון היהודי האמיתי- העם, ובמחדלים של השלטון באכיפת החוק.

נחטא לנאמר אם לא נזכיר גם את מלאכת הסיף,החרב, ההרג. גם הוא נלמד במדבר.זה היה לאחר מעשה "עגל הזהב", אשר הוצב ע"פ הוראותיו של אהרון אחי משה. את המחיר לא שילם אהרון, אלא העם. בדיוק כמו היום. כבר הזכרנו שמשה לא היה פציפיסט כאשר הרג את המצרי. הפעם יצר ההרג שבו, על שהפרו את חוקיו, חוקי אלוהים,לא ידע גבול. ככה הוא צווה את אנשי שבט לוי, שבטו, שהיו לו המשמר הפרטוריאני, בשם אלוהים, כמובן: "שימו איש את חרבו על ירכו, עברו ושובו משער לשער במחנה, והרגו איש את אחיו, ואיש את רעהו, ואיש את קרובו. ויעשו בני לוי כדבר משה וייפול מן העם כשלושת אלפי איש". גם זה שימש תקדים היסטורי. אם נאמנים עלינו דברי חז"ל והתיעוד של יוסף בן מתתיהו, הרי בתקופת המלוכה(בעידנים היווני והרומי), היהודים הרגו יותר ביהודים מאשר באויביהם.בייחוד מצד הפורשים והקנאים, האמיתיים והפליליים. הזכרתי תופעה זאת בהתייחסות לספרו של יוספוס פלאביוס שתורגם מחדש. ואשר למדבר, כולו היה "עיר אלוהים" מה שהפילוסוף הנוצרי סיינט אוגוסטין קרא לימים ביצירתו: Civitas Dei השלטון היה ברור: בראש הקודקוד מעל לכול עומד אלוהים. משה הוא נציגו עלי אדמות. אהרון אחיו הוא הכהן הגדול והכוהנים הם השכבה העליונה בהיררכיה. (כמו הפילוסופים במדינה של אפלטון) אחריה באים הלויים,(ה"שומרים" אצל אפלטון) אשר כפי שראינו היו זרוע האכיפה. ביסוד הפירמידה נמצא העם. לא כמקור השלטון, אלא ככנוע לשלטון האלוהי. אותו מסע ארוך שהזכרתי זכה לפרושים רבים אחד מהם וזכור לי מגרסא דינקותא . לפי פרוש זה השהייה של 40 שנה במדבר,כלומר שני דורות, סיבתה היא שלארץ ישראל לא נכנסו , לא רק משה המנהיג אלא כמעט כול דור המבוגרים שיצא ממצרים, וזאת כדי למחוק את זיכרון העבדות. ולא זו בלבד, אלא ש"לא ידע איש את (מקום) קבורתו(של משה) עד היום הזה" (דברים ל"ד-6) אפשר ובכך ניתן הרמז הראשון שתקופת "החלוקה" ההיסטורית הסתיימה.וצריך לצאת לעבודה.לכבוש מקום תחת השמש לעבוד ובזיעת אפך לאכול לחם. ספק אם הרמז הובן במהלך ההיסטוריה היהודית. בהקשר זה היות בני ישראל במדבר 40 שנה אינו מזוהה, בימינו, דווקא עם תקופת הזהר. להפך המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק בבקשו לתת ביטוי בראשית המאה ה-20 למלכוד שבו נמצא העם ולחוסר האונים שלו, כתב את הפואמה "מֵתי המדבר האחרונים" (משה מוציא יהושע מכניס שבאחד המאמרים הזכרתי את הפתיחה. להלן כמה בתים מן השיר תוך פסיחה-פֶסָחית על כמה. קוּמוּ, תֹּעֵי מִדְבָּר, צְאוּ מִתּוֹךְ הַשְּׁמָמָה; עוֹד הַדֶּרֶךְ רָב, עוֹד רַבָּה הַמִּלְחָמָה. רַב-לָכֶם לָנוּעַ, לָנוּד בָּעֲרָבָה - וְלִפְנֵיכֶם פְּרוּשָׂה דֶּרֶך גְּדוֹלָה, רְחָבָה. רַק אַרְבָּעִים שָׁנָה ניֵתַע בֵּין הֶהָרִים - וּבַחוֹל טָמַנּוּ שִׁשִּׁים רִיבּוֹא פְּגָרִים. יִמְתַּק לָמוֹ חֲלוֹמָם, רֹב בְּצָלִים, שׁוּמִים, דְּוָדִים מְלֵאֵי בָשָׂר רַבִּים וַעֲצוּמִים. עוֹד הַיּוֹם אוֹ מָחָר יַחֲלֹק רוּחַ קָדִים עִם הָעַיִט גּוּפַת אַחֲרוֹן הָעֲבָדִים. ------- לֵךְ! הַיּוֹם אֶל-אֶרֶץ חֲדָשָׁה אַתָּה עֹבֵר! לֹא! לֹא לֶחֶם קְלֹקֵל, שְׂלָו וּדְגַן שָׁמָיִם – לֶחֶם עֶצֶב תֹּאכַל, פְּרִי עֲמַל יָדָייִם! לֹא! לֹא אֹהֶל תֹּהוּ וַעֲלִיּוֹת שְׁחָקִים – בַּיִת אַחֵר תִּבְנֶה, אֹהֶל אַחֵר תָּקִים! כִּי מִלְּבַד הַמִּדְבָּר תַּחַת הַשָּׁמָיִם, עוֹד לֶאֱלֹהַּ עוֹלָם גָּדוֹל רְחַב יָדָייִם. וּמִלְּבַד יְלֵל הַיְשִׁימוֹן, דְּמִי הַצִּייָּה – תִּרְגַּשׁ תַּחַת שִׁמְשׁוֹ אֶרֶץ יְפֵה-פִיָּה." ואגב מתי מידבר. ידידתי הלשונאית הנפלאה של רשות השידור, רות אלמגור, שלחה לי כדרכה את דף הלשון התקופתי. הפעם לפסח. ובו המונח "מְתי" מתוך הגדת פסח "מתי מעט". מכאן הקָשתי שאם המילה לא מנוקדת יש לה שתי משמעויות. מְתֵי - בשווָא - מתחת ל-מ, פירושו: אנשים כמו מְתי מעט,לאמור מעט אנשים. ואילו מֵתי,בציירה הם מְתים כמו בשירו של ביאליק.