שְׁפוֹךְ אַהֲבָתְךָ עַל עַמִּים שֶׁלּא יְדָעוּךָ

שבעת השבועות מפסח, חג היציאה מעבדות לחירות, עד לשבועות, שאחד מסימניו היותו חג מתן תורה, זו תקופה המציבה בפנינו התמודדות עם הוויה לאומנית מסוכנת המשתלטת על טקסי החגים ומשתלטת על מציאות חיינו היומיומיים במישוריות החברתית והמדינית. לא מזמן קראנו את ההגדה של פסח, שיש לה מקום מרכזי בטקס ליל הסדר שלנו כבר למעלה מאלף שנה. הגדת הפסח לא נכתבה על-ידי אדם אחד בזמן אחיד. ההגדה היא לקט קטעים הנפרסים על פני מאות שנים. יש בה קטעים קדומים מתקופת התנ"ך עם שילוב מאוחר יותר של קטעי משנה ומדרשים ותוספות עוד יותר מאוחרות של פיוטים מימי הביניים. אחת האמירות ששולבה באיחור רב במאה האחת-עשרה כוללת את הציטוט מתהלים פרק ע"ט, פסוק ו': "שפוך חמתך אל גויים אשר לא ידעוך, ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו". אני נמנה בין אלו, שהחליטו לא לקרוא את הקטע הזה. אני רואה בהגדה סיפור של אמירה לילדיי ולנכדיי. הם רשאים לגבש הזדהות עם כל אמירה שהם יבקשו להם. אבל אינני רוצה להעביר להם אמירה שמזדהה עם משאלה לנקמת דם. אם הם יחליטו לאמצה, זו זכותם. אותי היא תצער. גם בחג פורים הבהרתי לילדיי ולנכדיי את הסתייגותי מהאמירה במגילת אסתר פרק ח', פסוק י"א: "להשמיד ולהרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה טף, נשים ושלל לבוז". ועל-פי פסוק 13 נקבע היום הזה ליום שמחה ונקם מכל אויבינו באשר הם שם. אינני רוצה נקם בנשים ובטף של עם הנמנה עם אויבי עמי בשמחת חג פורים. אינני רוצה יום נקם בפסח - חג היציאה מעבדות לחירות - באמצעות שפיכת חמת אלוהים על כל ארצות הגויים. אינני רוצה להעביר לילדיי בבחינת ו"הגדת לבניך", שחזון אחרית הימים כולל חזות קשה של יום דין אוניברסלי, בו ישפוט האל את האומות שבשמו לא קראו. עולמי הרוחני מבוסס על כמיהה לעתיד של רעות בין כל העמים. בעולם שלי, בחובה של "והגדת לבנך" יש מקום לבני כל הדתות, גם לאלו ששמים את כל יהבם בפסלו של בודהה, ולכאלו שרואים בכנסייה או במסגד כביתם. וכך הייתי רוצה שילדיי ונכדיי יגיעו לחג השבועות, חג מתן תורה. גם ירמיהו הנביא בפרק י', פסוק 25, קורא: "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך". מדובר בנביא שראה לנגד עיניו חורבן טוטאלי. הוא כואב ודואב את מראות הרעב, המוות וההשפלה שפקדו את עם ישראל ב-586 לפנה"ס. אין לי זכות לשפוט את ירמיהו על אמירה במצב בו הוא זועק מנהמת לבו לנוכח מראות האימה. אבל אני חייב לשאול את עצמי ואת החברה בה אני חי, האם ברצוני לבחור במורשת השנאה והנקמה או בציוויי חמלה ואהבה. האם אני רוצה לגדל דור על ציווי המחייב "שפוך חמתך" או לגדל דור בדרכי "שפוך אהבתך" - אהבה לגר הגר בתוכנו ולאהבה לכל העמים, כולל אלו החיים בשכנות לנו. מצערת העובדה שבסיומה של כל תפילה בבית הכנסת, שלוש מאות ששים וחמישה ימים בשנה אנו אומרים "עלינו לשבח", שבח שיש בו הסתייגות מהאחר: "עלינו לשבח לאדון הכל... שלא עשנו כמשפחות האדמה, שהם משתחווים להבל ולריק, ואנחנו כורעים ומשתחווים ומודים לפני מלך מלכי המלכים, הקב"ה". אינני רואה במוסלמים, בנוצרים, בבודהיסטים ובבני כל דת ואמונה אחרת, כאנשי הבל וריק, הם עבורי בני אדם ואנשי תרבות שאני חש כלפיהם הערכה וכך גם כלפי תרבותם. לכן הייתי מעדיף שבסיומה של כל תפילה בבית הכנסת - השבח יכלול ברכה בנוסח הזה: "אֱלוֹהִים, שְׁפוֹךְ אַהֲבָתְךָ עַל כָּל הָעַמִּים, עַמִּים שֶׁיְּדָעוּךָ וְעַמִּים שֶׁלּא יְדָעוּךָ". סיפור חג השבועות הוא הזדמנות פז להנחיל ערכי "שפוך אהבתך על כל העמים". רות, בת עם מואב, נישאת לבועז, איש בית לחם. מואב שימשה מקום מקלט לבני ישראל בעת מצוקה כלכלית, כך הגיעה לשם משפחתה של נעמי, כשם שמצרים אספה לחיקה בעת מצוקה כלכלית את אברהם אבינו, את יעקב ובניו וסעדה אותם. בחג השבועות אנחנו לא נתמקד במואב של עגלון מלך מואב שהציק לשבט בנימין (שופטים ג'), לא במלחמות בהן חברה מואב לעמון ועמלק נגד ישראל (שם י"ג) - אנחנו נתמקד ביריעה ההיסטורית המציבה אלטרנטיבה לאימת המלחמות והשנאות. נפתח צוהר למה שעושה מציאות של עתות שלום, מציאות של יחסי שכנות טובה בין שני העמים, שידעו גם להתגבר על תקופות איבה. מואב הפותחת שעריה לפליטי רעב מבית לחם. נרקמות מערכות יחסים אנושיות, שאחת מהן מקבלת את ביטויה במעשה החסד של רות המואבייה כלפי חמותה נעמי, בת בית לחם.