האם אפשר לאסוף נוצות שעפו ברוח? האם אפשר לקבץ חזרה את הנוצות לתוך כר אחד ממנו הועפו הנוצות? קשה מאוד-מאוד. קשה עד בלתי-אפשרי. כך היא לשון הרע. מפזרת אמירות, מקלקלת. ואי-אפשר לתקן. זאת הסיבה שנאמר על מחילה ביום הכיפורים כי המוציא שם רע על חברו – אין מוחלין לו לעולם
1. כי איך יתקן? (אבל, מלמדים חז"ל, כי ממידת הענווה למחול גם למוציא שם רע).
קצת מוזר לדבר בימינו על איסורי לשון הרע, כשהתקשורת כל תפקידה הוא לספר על דברים רעים ולא תמיד מועילים. אבל חשוב לזכור שלשון הרע יכולה להרוס לאדם את חייו. בדיבור שלילי על כישוריו ויכולותיו – את מקור פרנסתו; לסכסך; לעורר קנאה; להמעיט מוטיבציה; לערער שלום-בית.
והבעיה הגדולה מכל היא: לשון הרע אי-אפשר לתקן. זהו כוחה של מילה. מילה שנאמרת היא מילה שאין אפשרות להשיבה. המילה יצאה והיא כבר עושה את שלה ועוברת הלאה.
כוחו של דיבור
בדיבור נברא העולם על-ידי הקדוש ברוך הוא. האדם, בדיבור, עלול להרסו. יכול אדם לעשות ככל שירצה עבור האחר. לטרוח, לתת, להעניק, לסייע - אבל מילה רעה אחת עליו וכל השקעתו חסרת ערך והערכה. לשון הרע היא כמשפט ללא סניגור. רק תובע ומאזין יש שם. לא תמיד יש שם שופט – בורר המוכן להרגיע ולפשר. התאווה להאזין לחדשות כה רבה, שקשה לעצור את המספר.
"החפץ חיים" מלמדנו ששלושה סובלים מלשון הרע: המדבר והשומע – בחטא האמירה והשמיעה, וזה שנאמר עליו – בשם רע.
אחד מציוויי "הזכירה" שלנו הוא "זכור את אשר עשה ה' למרים". התורה מלמדת אותנו שכה גדול חטא לשון הרע שלה, שנענשה בצרעת וכל העם חיכה לה שבעה ימים מתוך ידיעת אשמתה. כי שכר בושה – בושה. ומרים נענשה אף כי הרבה זכויות היו לה:
א. סיכנה עצמה להציל את משה מן הים, כשנולד.
ב. בילדותו גידלה אותו על ברכיה.
ג. היא הרי דיברה על אחיה, אותו אהבה אהבת נפש.
ד. היא גם לא דיברה בגנותו ממש, רק המעיטה מגדלותו בהשוותה אותו לשאר הנביאים.
ה. היא לא גרמה לו בושה, כי לא דיברה בנוכחותו.
ו. היא גם לא דיברה עם זרים, רק עם אחיה השני – אהרון.
ז. על משה נאמר "והאיש משה עניו מאד" מענוותנותו בוודאי לא היה מקפיד עליה ולא היה נפגע.
אבל חטא הדיבור הרע כה גדול, כה מזיק, שאנו מוזהרים ממנו בפרהסיה ממקרה מרים הצדקת שדיברה על אחיה עם אחיה האחר ונענשה בצרעת, וקלונה נודע בכל העם. ואת זה אנחנו מצווים לזכור. למען נדע ונישמר.