אין זה סוד כמוס ועלום, כי מדינת ישראל מפסידה שטחי קרקע שבבעלותה בקלות בלתי נסבלת - בנגב, לטובת פורעי חוק ועברייני בניה.
ההיקפים של ההפסדים הם כה גדולים, עד כדי כך שהנושא הוא ברמה ארצית. מדובר בנושא בעייתי שהמועצה הארצית לתכנון ולבנייה חייבת לתת עליו את הדעת, שכן זה מתפקידה לעשות מעשה תכנוני בעניין הנדון. לו היו אדמות הנגב מנוהלות בידי גורמים פרטיים - ההפקרות הזו לא הייתה נגרמת.
מנהל מקרקעי ישראל, אשר מתהדר בכך שהוא לא רק מנהל את אדמות הלאום אלא גם שומר עליהן לבל יעברו לבעלות זרה - כשל בתפקידו זה לגבי אדמות הנגב, בהיקף שלא יכופר על-ידי הצלחות מקומיות בצפון הארץ ובמרכזה, שאינן בסדר גודל כמו הכישלונות בשמירה על אדמות הנגב. הנזק הלאומי הוא אדיר וגדול פי כמה מהנזק הישיר של ערכי הקרקע.
יש כמובן אלפי תירוצים למחדל הזועק לשמיים, אך אין לו שום הסבר מניח את הדעת, ואין הצדקה למחדל. בנייני משרדים רוויי פקידים עובדי ממ"י ממררים את החיים לכל מי שמוסיף מרפסת וגורמים לביורוקרטיה ממנה סובלים מבקשי היתר בניה בכל אתר במדינה - פרט למקום בו הפעילות הזו של המנהל היא הכי חיונית - דרום הארץ; שם, המנהל חדל אונים ועני ממעש, וכל עוד הבעיה הדרומית לא נפתרת מבלי לגרום להפסדי עתק למדינה, בעלת הקרקעות בנגב - לא יוסר האשם ולא תורד האחריות מעל הגוף הציבורי המתקרא מנהל מקרקעי ישראל שיצטרך לתת על כך את הדין, לכשתיפתח חקירה מתאימה.
עיקר תפקידו המוצהר של ממ"י - היה יכול לבוא לידי ביטוי מעשי וכמותי אדיר - בנגב, ודווקא שם - הכישלון המנהלי המביש חוגג בשיא ערוותו. עדיין אפשר להציל את מה שכמעט ונשמט. צריך, זו המילה המתאימה, ולא - אפשר. אחרת, וועדת החקירה שצריכה לקום בכל מקרה, תעבוד יותר, ומסקנותיה יהיו יותר חמורות.