אינני יודע כיצד עבר יום הזיכרון שלכם, אבל ברצוני לספר לכם מעט על יום הזיכרון שלי. לא, אף אחד מקרוביי לא נפל תוך הגנה על המולדת. אחי, תודה לאל, סיים שירות מכובד ומלא בחיל השיריון. אני סיימתי שירות מכובד כקצין בחיל-המודיעין, תוך הרמת תרומה משמעותית יחד עם חבריי לבטחון המדינה ולביטחון החיילים שבשטח. כך שלכאורה, על-פניו, יום זה אמור להיות רחוק ממני, מנוכר, לא אמור לעורר רגש כזה או אחר בקרבי. ועם זאת, מדובר באחד הימים המשמעותיים ביותר בעבורי במועדי העם היהודי בכלל ועם-ישראל בפרט. כי האבל שעליו מדברים ביום הזה איננו בלעדי למשפחות השכולות, אלא שייך לכולם, לכל מי שההוויה הישראלית חשובה לו ויקרה לו.
כפי שכתבתי בפוסטים קודמים, מדי שנה, ביום הזיכרון לחללי צה"ל, אני מקפיד להגיע לבית-הספר אותו סיימתי כבוגר מצטיין. בית-הספר הריאלי העברי בחיפה. זה שהעניק לי את ערכי אהבת המולדת, התרומה לקהילה ולזולת, ההתמדה והרצון להצטיין. לא לשווא בוגרי בית-הספר הזה הגיעו רחוק, רחוק ממני. לא לשווא רבים משמות חללי מדינת-ישראל שייכים לתלמידי ולבוגרי בית-הספר.
ביום זה מתקיים מעין שילוב קשה, אך אופטימי. העצב של יום הזיכרון משתלב עם האופטימיות שבמפגש בין כלל מחזורי בוגרי בית-הספר. מעטים הבוגרים שנמנעים מלהגיע ביום זה לטקס הנערך בבית-הספר. כאן פוגשים את המחנכים שעיצבו את מערכת הערכים שלנו, מתעדכנים על התקדמותם ועל הישגיהם של החברים ומרכינים ראש לזכר החברים היקרים. החברים שנהרגו, שהקריבו חייהם כדי שאנו נוכל להמשיך לעמוד כאן. במקום מסוים אני חש בושה קלה כשאני מישיר מבט לעבר הורי המשפחות השכולות, אך יודע שאני תומך בהם בכל לבבי. שאת זכר בניהם לא אשכח, כי מדובר בחלק בלתי-נפרד מהווייתי כבוגר בית-הספר.
מיד לאחר הטקס, ולאחר החיבוקים המרגשים עם כל החברים, אני ממשיך לעבר בית העלמין בחיפה, בו אני מלווה כבר מזה תקופה משפחת חלל שהכרתי בתפקידיי בצבא. הקושי להישיר אליהם מבט רק מתגבר, עם כל הערכתי לזכר בנם. ובכלל, להיות החייל שסיים את שירותו, ומסתובב בין חללים שלא זכו להכיר את המילה "שחרור", גורם לי להרכין את ראשי. למה אני כאן, והם אינם?
הטקס מרגש וקשה כמדי שנה. לעולם לא ישתנה. רק הזיכרון מרגיש כמו מתרחק, מתאבן. כאילו מדובר בדבר שהוא גדול מדי מכדי שהתודעה שלנו תבין אותו לעומק. ואכן כך הדבר: ילדים, שהנה אך סיימו את בית-הספר (וגם כאלה שלא), שנהרגו תוך שהם מישירים מבט לעבר האויב ונלחמים עד טיפת דמם האחרונה, ולא יזכו לשוב למפגשי המחזור עם חבריהם בבתי-הספר שלהם.
השנה חוויתי פרידה קשה משל עצמי, היעלמות של אדם יקר לי. ואני מודה שעד שנה זו לא חוויתי אבידה. ולכן, התקשיתי להתחבר לרגשותיי במהלך יום הזיכרון עם כל רצונותיי לעשות כן. השנה, קיוויתי שאצליח יותר. שאם אנסה – אצליח. אך כתמיד, הגוף בוגד בי מחדש. דמעות זולגות מעיניי ללא שליטה, אך הרגש – כפי שאני מכיר אותו – מסרב לחשוף עצמו. תמיד אתגעגע, אך קשה לעמוד בפני יכולת ההישרדות של גופנו, שרגיל למנוע מאיתנו לחוש קשיים בלתי-נסבלים. לראות אב שמתאבל על בנו – בין אם מפני שנהרג במהלך מלחמה, ובין אם מפני שנהרג בפיגוע – זה מופע קשה, בל יתואר ובלתי נסבל.
לנו, הישראלים, השבוע שבין יום השואה לבין יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, הוא שבוע קשה ותמוה, המסתיים עם דובדבן המוריד במקצת את הטעם המר של הווייתנו. חברה, בה לצבא יש חלק בלתי-נפרד ממנה, היא חברה שתתאבל כולה ביום הזיכרון. בשבוע שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה, לבין יום הזיכרון לחללי צה"ל, אנחנו עוברים מעין מסע רטרואקטיבי המציין את ההיסטוריה היהודית והישראלית בקיצור רב: מתוך ניסיון לחסלנו בתאי-הגזים באירופה, הגענו לגדולה של מדינה תוך שאנו משלמים מחיר דמים רב וכבד. בכל שלב אנו נשענים על השלכות השלב הקודם: לא היינו כאן אילולא קרובינו היו נרצחים בידי מרצח משוגע באירופה, ואני לא הייתי כותב שורות אלו אילולא תרומת וקורבן חבריי למען המערכה הישראלית. ולכן, האבל והעצב אינם מנת חלקן של המשפחות השכולות בלבד. אומנם הן תישארנה עם העצב הזה לכל אורך השנה, אך פעם בשנה כולנו מתיישרים עימן ומחזקים אותן. ואבוי לנו אם נשכח זאת, ואם ליבנו יקהה ויקפא עד כי לא נוכל לחוש יותר צמרמורת במועדים מעין אלו.
בערב העצמאות ישכך לו אט-אט היגון. חוג נחוג את יום-העצמאות ה-63 של מדינת-ישראל. זיקוקי-דינור יפרו את השלווה השקטה הזו ששמורה ליקירינו הקדושים שכבר אינם איתנו. הדמעות ייבשו אט-אט, ותתחלפנה בחיוך ובצחוק. אך בל לנו לשכוח מאין בנו, בל לנו לשכוח את הזוועות שעוללו לנו כדי להגיע ליום המשמח הזה: 63 שנים של קיום. אני מאחל לכולם להפוך את השבוע שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה, לבין יום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה, לדוגמה ולמופת. לימדו על סיפורו של חלל או של ניצול אחד לפחות, והפיקו ממנו את המיטב כדי להפוך לאנשים טובים יותר בשנה שלאחר מכן.
ובנימה אישית יותר, הייתי רוצה להקדיש את הפוסט שלי לנער אחד מיוחד, שמסמל את כל מה שהייתי רוצה להיות. שהייתי רוצה שנהיה כולנו. הישראלי היפה. אלעד ריבן ז"ל, תלמיד בית-הספר שלי שנספה באסון השריפה בכרמל. אלעד היקר – על-אף שאיננו מכירים, דווקא ביום שכזה אני רואה לנכון להזכיר את שמך ולהצדיע לך. התכונות והערכים שהפגנת בפעולה כה פשוטה, בה פשוט הלכת לנו, מסמלים את כלל הערכים שאני מתחייב לשים לנגד עיניי ומעוררים צמרמורות בכל גופי כשאני נזכר שבגללם אינך יותר איתנו. התעוזה, הרצון לעזור לזולת, האכפתיות ובקיצור – יופי הבלורית שלך, כמו זו של כל מגינינו שנפלו תוך הגנה על המולדת. כל אלו יישארו לנגד עיניי, אלעד. תמיד תישאר, אתה ומעשיך ההרואיים, בזכרוני, כמודל להוויה טובה יותר וחיובית יותר. הייתי רוצה להאמין שלא יהיה כך הדבר רק בשבילי, אם כי בשביל רבים כמוני...