ביום הזיכרון מפרסמים זכרונות. קראתי מה שאנשים כותבים, שמעתי מה שאנשים מספרים על קרבות תש"ח. סיפורים לא קלים. את הספר תש"ח מאת יורם קניוק קראתי פעמיים. פעם אחת קראתי כסיפור מעניין של אירועים וקרבות מן השנה ההיא, ופעם שניה קראתי אותו כמאמריסטיקה. דעות.
בפעם הראשונה - קראתי בשטף את הסיפורים. בפעם השניה - מצאתי שלסיפורים הודבקה פרשנות פוליטית. יורם קניוק מדביק לנערים, החיילים בני ה-18, דיעות, שלא היו דיעותיהם וגם לא דיעותיו שלו.
למספרי הזכרונות האחרים, שתיארו את הקרבות שבהם השתתפו - האמנתי. לספר תש"ח אני מאמין פחות. הסבר לכך יש בעמודו הראשון של הספר: "אני יכול לזכור או להמציא זיכרון".
= = =
לא יתכן שהנער בן השבע עשרה וחצי, שעזב את בית הספר תיכון חדש היוקרתי כדי להתגייס לפלמ"ח וסירב להפצרותיה של טוני הלה, המנהלת הנערצת, להמשיך בלימודיו, קיבל בשוויון נפש את הידיעה על הקמת המדינה. כך הוא מתאר את הדברים: ..."ושאלנו את הפוץ (בני מרשק), ובכלל איפה בן-גוריון הקים את המדינה שלו?... ואמרנו לו, אנחנו כאן במצור, בירושלים, אנחנו בבאב אל ואד וכאן אין מדינה, וירושלים לא נמצאת במדינה של תל אביב. ונרדמנו". זאת דוגמה יפה לסיפורים נוספים.
אשר לי, אינני יכול לתרום את זכרונותי מן המלחמה ההיא. לא השתתפתי בה. אבל אני זוכר היטב את השמחה הספונטנית והריקודים של ההמונים בכיכר מגן דוד בתל אביב. לא יכול להיות שמתנדב בפלמ"ח אמר "ירושלים לא נמצאת במדינה של תל אביב". לא היה טקסט כזה ולא הייתה דיעה כזאת.
חשבתי, שאוכל להבהיר לעצמי את התמונה בעזרת ספר אחר של יורם קניוק, "חימו מלך ירושלים". הוא פורסם בשנת 1966, כשהיה בן 36, ויש אומרים שזה ספרו הטוב ביותר.
מעניינת תמונת המלחמה ההיא כפי שראה אותו מחבר בעת שהיה הרבה יותר קרוב אליה. לא הופתעתי, שבספר לא מצאתי את הזלזול במלחמה שעובר כחוט השני בספר "תש"ח". הזלזול והמרירות בצד התבכיינות מתמדת.
הכעס שבתש"ח הוא לא של חיילי מלחמת השחרור. הכעס הוא של קניוק המבוגר, של שנת תשע"א. הוא מחבר את תחושותיו מהיום לחיילים הצעירים (ה"מושתנים") של אז. הוא עצמו כותב (בעמוד 23): "אתה חושב ואחרי רגע אתה זוכר רק מה שאתה רוצה".
= = =
קניוק רצה שזה מה שהקורא יזכור, שיישאר עם הרושם שכך היו הדברים. אבל הם לא היו כך.
את יורם קניוק אני מכיר, מקריאה ומשמיעה כמתבכיין, קוּטר בעברית. אחד שתמיד יש לו ביקורת ותמיד איננו מרוצה. כאן אפשר למצוא את המפתח לקוּטֶרַיי של קניוק: "הצורך של אבי לכבד רק את הכשלון" (עמוד 37).
הלכתי לוויקיפדיה ומצאתי שקניוק, כיום בן 81, פרסם 28 ספרים וזכה בשמונה פרסים, כולל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב ואין צורך להזכיר את פרס ספיר. כמה מספריו עובדו לסרטים, מחזות וסידרה בטלוויזיה. אז מה יש לו להתלונן?
= = =
פרופ' מוטי גולני, היסטוריון, מסביר כי מחקרים העלו שאנשים אינם זוכרים את פרטי קרבות, וכאשר חוקרי ההיסטוריה בודקים את העובדות, הם מגלים רשומון. אולם נמצא, שוותיקי הקרבות מציגים אחידות בתיאורי האווירה.
על הספר תש"ח כתב גולני: "הספר הזה קשה. אך קריאה קשובה בו תביא את הקוראים במנהרת זמן שאותה כרה קניוק קרוב יותר אל המלחמה הזאת, מאשר מליצות כמו 'מעטים מול רבים' או 'מלחמה עם הגב אל הים'. בעט סופרים בנה קניוק סיפור אווירה מהיותר חשובים שנכתבו על מלחמת העצמאות".
אני מסכים, שהספר הרבה יותר מעניין מאשר סיסמאות ריקות, שמעלים בטקסים שיגרתיים. אבל בסיפור האווירה הזה שילב המחבר תמונת אווירה שאיננה מתקבלת. איך החייל הפצוע, שאינו מבין לשם מה המלחמה, נמלט מבית החולים, מסתובב בתל אביב ומבקש... לחזור להילחם בנגב? או במקום אחר בהמשך הוא כותב בזלזול "מפני שניצחנו באיזה מלחמת מיקי מאוס".
ומה דעתו על המדינה? "ישראל היא אכן מדינת מתים. היא הוקמה למען מתים" וכעבור עמודים אחדים: "הקמנו מדינה למתים שלא יחיו בה".
אני חי ואני לא יכול לעבור בשתיקה על משפטים כאלה.
= = =
בביקורתו על הנעשה היום, הוא קובע: "יש ספרים מטעם. יש סרטים מטעם... צובעים את העבר כך שזה מה שייזכר". מוזר, הרי זה בדיוק מה שקניוק עושה בספרו.
נראה לי שיורם קניוק מבקש ליצור מיתוס. מיתוס איננו אמת. מיתוס הוא אגדה, שעליה מתחנך עם. בספר הוא ממציא את האגדה שלו ומבסס אותה על עובדות אך מוסיף להן זלזול ומחשבות שלא היו לחיילים. מחשבות שהמציא הרבה שנים אחרי.
יורם קניוק עושה היסטוריה.