הכרת הטוב כערך עליון

מקומם, אך לא מפתיע, לגלות שמסורת הקיטורים במדבר לא הסתיימה עם מאורע כזה או אחר בהיסטוריה היהודית. אפילו היום, בשנת תשע"א, אלפי שנים לאחר יציאת מצרים, אנו ממשיכים לשמוע את אותה מנגינה עלובה של "בשיבתנו על סיר הבשר". את קורבנותיהם של החלוצים מעליית תלמידי הגר"א אי-שם בתחילת המאה ה-19 ועד אותם חיילים אלמוניים, אודים מוצלים מאש שירדו מהאונייה לתוך תופת לטרון וצפון הנגב, "מנציחים" אותם יהודי-מדבר באדישות מזלזלת במקרה הטוב, ובהוקעה ובוז במקרה הפחות טוב. "היה עדיף לנו בלי המדינה", מזינים הם את המיתולוגיה כפוית הטובה בעודם זוללים מהיבוס ככל צורכם, משמינים ובועטים כל חג עצמאות מחדש. היכן הכרת הטוב על שאינכם דהימים יותר ולא אזרחים סוג ב'? היכן הכרת הטוב שפסקתם להוות מטרות לפוגרומים ולעלילות דם? היכן הכרת הטוב על ישיבה בארץ מתפתחת ופורחת ולא במדינת עולם שלישי? היכן הכרת הטוב על אותו דם שנשפך רק כדי שתחיו לפי דרככם מבלי לתת חשבון לאף אחד? היכן הכרת הטוב על אותן טיפות זיעה ודמעות הספוגות ביסודות הבניין הקרוי מדינת ישראל? היכן הכרת הטוב על מדינה יהודית שבה יש לדת ולמסורת כל-כך הרבה מקום? היכן אותה הכרת הטוב שמוכתרת כערך עליון ביהדות שאתם כל-כך חרדים לה? ואם לא למדינה ולאנשים שדאגו ודואגים לה, אז לפחות קצת הכרת הטוב לאלוהים. האם לא הוא קיבץ אתכם לאחר אלפי שנות גלות בארץ המובטחת? האם לא בגללו עולם התורה שלכם פורח ומשגשג כאן? האם לא הוא נתן לכם את מדינת ישראל? האם אתם כל-כך עיוורים לתהליך המדהים שקרה כאן, שאתם מעדיפים להמשיך לזעוק ולכמוהה לקישואים ולאבטיחים ש"אכלתם בגלות"? ולא, לא מדובר על הסוגיות הנדושות של צבא, עבודה והשתלבות כללית בחברה הישראלית. נושאים אלו חשובים, אך הם לא העיקר. מדובר על הכרת טוב פשוטה לאלוהים ואדם. פקיחת עיניים למתנה ולנס, והבנה שקרה כאן משהו טוב, משהו מדהים, דבר שלא קרה כבר אלפי שנים. כן, ודאי, לכולם יש טענות. המדינה, ככל מדינה, אינה מקום מושלם ורב כאן המקולקל והחסר - אך האם לעד תמשיכו ללכת בדרכם כפוית הטובה של המרגלים ותוציאו דיבת הארץ? האם חצי הכוס הריקה הפכה לנוף היחיד בהשקפתכם? בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה, אולי בגלל שהפלא היה כל-כך קרוב, השתתפו מנהיגי החרדים בשמחה והבינו שלאחר אלפי שנות גלות עם ישראל נולד מחדש. "זכינו לראות כי פקד ה' את עמו להושיענו באתחלתא דגאולה", כתב רבה של הבירה, הרב פרנק. "הקב"ה שלח לנו מתנה, את מדינת ישראל", כתב הרב איסר זלמן מלצר. אפילו הרב אלישיב חתם בזמנו על כרוז הנושא את המילים: "נודה לה' על שזכינו ברוב רחמיו וחסדיו לראות את הניצנים הראשונים של קיבוץ גלויות עם הקמתה של מדינת ישראל". אישים כמו האדמו"ר מסדיגורא והרב מפוניבז' תלו דגלי ישראל ביום העצמאות על בתים ומוסדותיהם. אישים אלו בזמנו ראו את המציאות כמו שהיא, ואת כל התלונות שהיו להם הם שמו בפרופורציה לגודל המעשה. אך עם הזמן חזר הציבור החרדי לגלותיות, לכפיות הטובה ובעיקר לעצימת העיניים הבדלנית מול מציאותה של מדינת ישראל. הגיע הזמן שהציבור החרדי (לפחות זה המתון) יפקח את העיניים ויחדל מכפיות הטובה המדברית/גלותית ויכיר טובה על מדינתו, מדינת היהודים.