אם זה לא היה קורה לנגד עינינו המשתאות, היינו סבורים שהמדובר במעשה נבלה. מתברר שכל מה שכשר וטהור, בנקל מסוגל להפוך לטריפה, במיוחד בקרב אלה המוכנים למכור הכול למען גריפת רווחים, אפילו המדובר בדם יקירים, בדם חיילי צה"ל שנפלו על משמרתם. מתברר שאין יותר פרות קדושות, יש עגלי זהב שנבנו על-ידי נוכלים שאינם בוחלים בשום אמצעי ובלבד שכיסם תתמלא כסף. נכון שאמירה זו נשמעת כלקוחה מלקסיקון אנטישמי המכבד את עצמו אך, לדאבון הלב, המציאות אינה משקרת.
אפילו את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל והנופלים בפעולות האיבה מצלים לעשיית כסף תוך שאין מותירים לרבבות המשפחות השכולות לכאוב את כאבן התמידי. אין המדובר בהפרטה במובן הקלאסי של המילה אלא ברדיפת בצע כסף אפילו המדובר במשפחות אבלות, כאובות שנפשותיהן לעולם לא תדענה מרגוע.
ערבי זמר ייחודיים ביום הזיכרון לחללי צה"ל למיוחסים ולבעלי הפרוטה, מכירת כרטיסים, חברות הפקות, חברות הגברה, אולמות שמחה ביום האבל הלאומי, כל אלה היו מנת חלקו של עם ישראל היושב בציון ומתייחד עם זכר נופליו. מי שלא ראה שמחה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לא ראה שמחה מעולם. היש יותר ציני מזה, יותר בהמי ויותר מכוער?
"צבא העם", אותו ביטוי שחוק שמזמן אבדה לו כל משמעות מעשית משום ההשתמטות החוקית של רבבות, בחסות המדינה, בצורה חוקית לחלוטין וכשרה, אפילו אליבא דה כל בד"צ מצוי, נותר כמטבע לשון העובר לסוחר. חשבנו שלפחות טקסי הזיכרון לחללי צה"ל לא יופקעו מבעלות העם ויועברו לידיים פרטיות המגששות בתוך כיסם של האבלים ומצלות את היגון לרווחים כספיים.
טקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל חייבים להצטיין בצניעותם, באיזכור זכר הנופלים על הגנת המולדת, התייחדות עם כאב המשפחות, ולא אירועים המפארים את האחראיים להכנתם. היחד חשוב יותר מכל ולא המפריד. מה הטעם בארגון אירועים בתשלום כשכול הנופלים מוטלים באותם בתי קברות אחידים? האם אלה מסרים שחברה מבקשת למסור לאלה המשרתים אותה יומם וליל? מי בכלל מסוגל לערבב בין כסף לבן אירועי זיכרון אם לא מוח חולני!.
בצהרי יום הזיכרון לחללי צה"ל, כשעדיין יש המהלכים על בהונות בגלל הכאב והצער על אובן יקיריהם, ולקראת חגיגות יום העצמאות, מתחילים להופיע הסימנים הראשונים של הרדיפה לכסף. מוכרי הבלונים, הקצף והפטישים פורסים את דוכניהם ברחובות הערים.
עדיין יום הזיכרון לא הסתיים, עדיין המשתתפים בטקסים לא הגיעו אל ביתם, והנה מחללים את היום העצוב על-ידי הכנת החגיגות. יש שיאמרו שזה לגיטימי, אפילו נחוץ. זכותם. יש כאלה הרואים בכך שמכונות הקפה ותנורי הכנת הנקניקיות, בצהרי יום הזיכרון, אין להם מקום.
למרבה הצער, מנהיגי המדינה, לא זו בלבד שאינם נותנים את דעתם לתופעות הנוראיות הללו, אלא מתעלמים, במקרה הטוב, או נותנים את ידם לכך, במקרה היותר גרוע. חללי צה"ל לא נפלו על הגנת אלה או אלה בלבד אלא להגנת כלל אזרחי ישראל, בעלי ממון ועניים, מכל העדות ומכל הדתות. בקרבות העקובים מדם אף לא חייל שנפל לא חשב על חשבון הבנק אלא איך מגנים על הבית.
במדינה שבה הביטוי ערכים קולקטיביים הפך לשם גנאי, אל יצפה מישהו שהכול ינהגו אל פי אמות מוסר המתאימות לאירועים כה קשים כמו יום הזיכרון לחללי צה"ל. ישנם עדיין אנשים יפים ומוסריים, חיילים אמיצים ומוסריים. אם לא נדע לעצור את התופעות החולות שתוארו לעיל, אל נתפלא אם יום אחד מישהו יזעק "המלך הוא עירום".