1. כצאן לטבח
ביום הזיכרון שמעתי הרצאה מלווה בשקופיות של חוקר השואה גדעון גרייף. גדעון גרייף כתב את אחד הספרים המזעזעים ביותר "בכינו בלי דמעות". גדעון גרייף הראה תמונות שצולמו ע"י גרמנים מגג רכבת שהגיעה לאושוויץ, בהם נראים שלבי סוף החיים של אלפי יהודים שהגיעו מהונגריה. גדעון גרייף נותן משמעות וויזואלית לביטוי "כצאן לטבח". משמעות הביטוי שעם ישראל הלך להשמדה ללא כול ידיעה שהולכים לרצוח אותו ממש כפי שהצאן לא מבין ואין לו כול תחושת סכנה בדרכו לבית מטבחיים. וכך הוא מסביר: האנשים הגיעו לאושוויץ אחרי נסיעה של 8-10 שעות, בה היו דחוסים. ברגע שהגיעו רווח להם והם נשמו לרווחה, חילצו איברים והתקדמו לעבר הסלקציה, מבלי לדעת שתוך מספר שעות יעלו בארובה השמימה. תסתכלו בתמונה הם לא נראים כמי שמודיעים להם שיש להם 4 שעות לחיות.
מרבית המכוונים היו יהודים אנשי קומנדו קנדה (בגדי פסים). אחרי המיון אלו שהיו מיועדים להשמדה עשו פיקניק, כעינכם הרואות. אף אחד לא חשד בכלום. תסתכלו על הפנים. נראה לכם שמישהו מהם חשב לרגע שבעוד 10 דקות מישהו מתכוון לרצוח אותו?
2. ברחתי מאושוויץ
רודולף ורבה, שברח עם אלפרד וצלר מאושוויץ באפריל 1944, כשבוע לפני השמדת יהודי הונגריה והספיק להתריע בזמן, כתב את הספר המצוין "ברחתי מאושוויץ". המוטיבציה לספרו היא סיפור בפני עצמו: בתקופת משפט איכמן רודולף ורבה היה פרשן ברדיו באנגליה למשפט איכמן והשמדת היהודים. בוקר אחד החלבן, שבדרך כלל היה לוקח את כספו ומחלק מוצרי חלב לפני דלתות הלקוחות, דפק בדלת וביקש לשוחח עם רודולף ורבה. החלבן אמר לו: " הייתי רוצה לשוחח אתך בעניין פרטי.
בוודאי, היכנס בבקשה", אמרתי. ישבנו בחדר האוכל שלי, והוא התחיל לספר לי מה מטריד אותו; "זה בעניין הכתבות שהתפרסמו השבוע בדיילי הרלד", אמר. "אני חבר באיגוד המקצועי שלנו יותר משלושים שנה. במשך כל הזמן הזה אני מנוי על הדיילי הרלד, ואני חושב שזכותי לומר לך, שהכתבות שלך לא מוצאות חן בעיני בכלל. הן מלבות שנאה בינינו לבין הגרמנים שחיים אתנו כאן באנגליה. אגיד לך בכנות, אני חושב שבאת לכאן מצ'כוסלובקיה כדי להפיץ שקרים חסרי יסוד על הגרמנים ולקלקל את היחסים הטובים שקשרנו איתם אחרי המלחמה.
"שמע, אל תחשוב שאני אחד מהפשיסטים ההם. אני חבר במפלגת הלייבור, וכשהיה צריך - לחמתי נגד הגרמנים". הוא הקיש על רגלו הימנית, עילת צליעתו הכבדה, וזו נענתה בצליל עצי מובהק. אחרי הפסקה קצרה הוסיף : "איבדתי את הרגל כשהייתי בצבא הבריטי בפלישה לצרפת בשנת 1944 . לא תוכל להאשים אותי, שאני עקרונית, בעד הגרמנים. אבל עכשיו יש לנו שלום, והגרמנים הם בעלי ברית שלנו. היום לא צריך תעמולה נגד גרמניה. אתה יכול להאמין לי שלא היו לי אשליות בנוגע לגרמנים בזמן היטלר. אבל הדברים שכתבת במאמרים שלך ממש מרושעים ולא אמינים."
שאלתי: "מדוע אתה חושב שהם לא אמינים?" הוא חשב לרגע. "אספר לך משהו על עצמי," המשיך. "אני נשוי. יש לנו שלושה ילדים." הקשבתי. הוא קרב אלי והנמיך קולו כמגלה סוד. "בינינו, הגברים, אני יכול להגיד לך שאשתי, למרות שהיא נחמדה מאוד, היא אישה פשוטה, פרימיטיבית, בעצם. אני יכול להגיד שהיא די טיפשה." הוא הפסיק שוב. תהיתי מה הוא מנסה לומר. הוא הבחין בשאלה המצטיירת בפני. עכשיו הרים את קולו ואמר בהתרגשות רבה:"היא הייתה מיד תופסת גרזן או סכין מטבח ! לפגוע בילדים - רק על גופתה המתה, לא משנה כמה שהיא טיפשה! ואתה רוצה להגיד לי, שהיהודים הפיקחים האלה, שבאו מכל אירופה, לקחו את הילדים שלהם ושלחו אותם לתאי הגזים המזוהמים ההם בשלזיה העילית, במרחק מאות קילומטרים מהבית? לא, בדבר כזה אי-אפשר להאמין!" סיים בצעקה כמעט.
זו הייתה המוטיבציה של רודולף וורבה לכתוב את ספרו ולספר על מערכת ההונאה, לצד סיפור בריחה מרתק.
את הספר של רודולף ורבה סירבו להוציא בארץ כיוון שהממסד המפאיניקי לדורותיו פחד מההשלכות הספר על פרשת קסטנר שהיה איש ממסד מפאי.
הספר הוצא בהוצאת אוניברסיטת חיפה בלחצה של פרופסור רות לין והיא שואלת :" האין זה תמוה, שקולו של ספר זה מגיע לקורא העברי רק 35 שנה לאחר כתיבתו, ביוזמתם של שני אנשי חינוך ולא של היסטוריונים?"
תשאלו את חוקר השואה, תומך המדינה המוסלמית ה 23, יהודה באוור.
3. לא עובדים אצלנו
תמיד נשאלת השאלה למה הבריטים והאמריקנים שכבר ב 1942 החלו בהפצצות עומק של גרמניה והסביבה, וידעו מהיום הראשון על בתי החרושת להשמדת יהודים לא עשו דבר? לא הפציצו את מסילות הברזל למחנות ההשמדה ולא הפציצו את חומות מחנות ההשמדה ואת תאי הגזים. בו בזמן הפציצו והרגו מיליוני אזרחים גרמניים בבתיהם. התשובה נמצאת באירוע הבא: ב 18 בפברואר 1944 עמדו להיות מוצאים להורג כ 120 אנשי מחתרת צרפתיים וטייסים בריטיים במחנה שבויים באמיין (Amiens) שבצפון צרפת הכבושה ע"י הנאצים. במבצע נועז התקיף חיל האוויר הבריטי עם שמונה מטוסי מוסקיטו, ב-19 לפברואר 1944, את חומות הכלא ואת מבנה מגורי הסגל. המבצע כונה "מבצע יריחו", כיאה לאנשי התנ"ך. מתוך 717 האסירים 102 נהרגו, 74 נפצעו ו-258 ברחו! שני טייסים נהרגו, ביניהם מפקד המבצע פרסי צ'רלס פיקרד.
אכן הבריטים עשו בדיוק מה שציפינו מהם אבל...למחנה שבויים בריטיים.
המסקנה היא שאף אחד "לא עובד אצלנו", לא בריטניה, לא ארה"ב ולא האו"ם רק אנחנו עובדים אצלנו (למעט האנטי ציונים שעובדים בשרות אויבנו). אז לא היה לנו כוח ולכן יהדות אירופה הושמדה. כיום חובתנו לדאוג שיהיה לנו כוח להגן ולשחרר כול יהודי, באשר הוא.