עבורי המקרא הוא מורשת תרבותית של עם, ואינו מסתכם רק בקובץ של מצוות דתיות. העובדה, שאינני מעגן את חיי בתפיסה, שיש מעלי משגיח על ברואיו, אינה מונעת ממני להיות קשור בעבותות ליצירה, המשלבת הגות עמוקה עם שירה נשגבה. יצירה המעניקה לעמי ולחברה האנושית בכללותה מארג של חוק, מסורות, מיתוס, אגדה וסיפור שנפרס על פני מאות שנים של יצירה עד לחתימה בסוף ימי הבית השני. אני מעיין בפרשת השבוע במבט חופשי. לפָנַי פרוס המארג, בו יש גם צווים, שאין בהם הצדקה, כמו: הפסילה של אדם לכהן בקודש, אם יש לו תבלול בעין או שבר בידו ("פרשת אמור"). אני נמנה עם אוהבי הספר, שנמנעים להצדיק קיום צו שאין בו הצדקה. המקרא ממלא את כל הווייתי בטוב הרב שיש בו. טוב שיוצק בתוכי תכני חיים וזוכה לאהבה רבה. אני ניגש אל הערכים והתכנים בפרשת השבוע כאל נכס רוחני שלי כיהודי וכאדם. אני רואה לפָנַי יצירה, שנתחברה במשך מאות שנים תוך תמורות רבות. התמורות הן לעתים, למרבה הצער, נובעות מאילוץ חיצוני כפוי . הפרשה שלנו פותחת בענייני שמיטה. מסכת סנהדרין חוללה תמורה תוך התמודדה עם מציאות חיים אכזרית תחת שלטון רומי. הדיון הקשה במסכת סנהדרין בתלמוד הירושלמי ביקש לתת מענה וסעד לאזרח הנתון במצוקה קיומית, לכן הורה על ביטול הוראת שמיטת קרקעות תחת שלטון רומי הקלגסי, שלא ויתר על המסים בשנת השמיטה. מנסחי מסכת סנהדרין בתלמוד הירושלמי היו מודעים לקיומה של ברכה המבטיחה שפע בשנה של טרם שמיטה, שתספיק לקיום של החברה בשנה שהחקלאי אינו יכול להתפרנס, שנת שמיטה. מסכת סנהדרין בתלמוד הירושלמי לא השאירה את הקיום הכלכלי לחסדי הברכה השמימית, אלא ארגה לו יריעה רציונלית. כך יעשו למעלה מאלפים שנה יותר מאוחר הרבנים פרנקל, מוהליבר וקוק, מי שהיה בראשית המאה הקודמת רבה של העיר תל אביב, בהתירם לאנשי העליה הראשונה לעבוד את אדמתם בשנה השביעית. תעוזת מתקנים הפכה לפנינים את פרשת בהר סיני וחברתה בחוקותי, שתי הפרשות הנועלות את ספר ויקרא. הספר - שגולת הכותרת שלו היא היותו קדוש, ומהווה תורת כוהנים לכוהנים - הצליח לשזור ערכי קדושה בחיי חולין יומיומיים של התמודדות קיומית בעבודת השדה הקשה.