נראה שאויבינו המרים בהחלט הצליחו לעמוד בהבטחותיהם. "יום הנכבה" השנתי היה בהחלט שונה מקודמיו וייזכר אולי לעד בזכות הכישלון החמור אותו חווינו בגבול הצפון. על-אף הציפיות ליום יחסית יוצא מגדר הרגיל, אפילו ה"לכאורה פיגוע דריסה" בתל אביב לא הפתיע אותנו כמו הקלות בה פרצו מפגינים פלשתיניים מסוריה את גדר המערכת של מדינת-ישראל אל מול סוריה. ולמרות שהאירועים הסתיימו, ומרבית המפגינים שבו לבתיהם שבסוריה, ראוי שמשמעות הדברים תיחרת היטב בקרב מקבלי ההחלטות במדינה.
באירוע, שהתרחש היום (א', 15.5.11), מפגינים מן הצד הסורי החלו עושים דרכם לעבר גדר המערכת עם ישראל, הסמוכה למג'דל שמס. כמה שאקט זה נראה כאקט תקין, עד מהרה הפך האירוע למהומה של ממש. המפגינים הצליחו – בדרך זו או אחרת – לפרוץ את גדרות המערכות והחלו חולפים על פני הגדר לעבר מג'דל שמס. מעט החיילים שהיו מוצבים במקום ניסו לבלום את המפגינים, אך ללא הצלחה. הצבא אומנם היה ערוך לאירוע בסדר-גודל שכזה, אך בגזרה אחרת לחלוטין: קוניטרה. אירוע נוסף, זהה לזה שקרה בסמוך למג'דל שמס, התרחש אל מול מפגינים פלשתיניים מכיוון לבנון, שהחלו מתקדמים לעבר גדר המערכת הסמוכה לקיבוץ רביבים. אירוע זה, לעומת-זאת, הסתיים אומנם בנפגעים לצד הלבנוני אך ללא פירצות כאלה ואחרות בגדר.
הערב יצאה ישראל הרשמית בגינוי המעשה, תוך הפניית אצבע מאשימה לכיוון שני גורמים: צבא סוריה (ואיתו גם שלטון אסד) וארגון החיזבאללה. שני הגורמים, המשתייכים באופן מובהק לציר הרשע של אירן במזרח-התיכון, בהחלט אחראים לשני האירועים שהתחרשו הבוקר בגבול הצפון. אומנם על-פניו מדובר באירועים נקודתיים ותמימים למדי של התקוממות ומרי אזרחי. אך בפועל, לכולם ברור כי נושבות במזרח-התיכון רוחות מלחמה. ככל שנוקפים הימים, סיר הלחץ במזרח-התיכון נשאר זמן רב יותר על האש, ועלול לזלוג החוצה. ברגע שהנ"ל יקרה, ברור לכולם שהדבר ישפיע על כולם.
סוריה, חיזבאללה ואירן בראשן נקטו באסטרטגיה מעניינת ונבונה. אל מול "אביב העמים" הערבי אותו אנו חווים בתקופה האחרונה, ראו לנכון הגורמים הללו למנף את הדבר תוך מימון הפגנות והתארגנויות שכאלה. בפועל, מדובר בנייר לקמוס, המשמש ניסוי מרתק בעבור כלל הגורמים העוינים את ישראל. קלות החדירה של המפגינים לתוך שטחי מדינת-ישראל היום נושאת עימה מסר על אודות הקלות שבה ניתן לחדור למדינת-ישראל. או, כמאמר אחד המפגינים הסורים שנכנסו היום לשטחי-ישראל, "איפה כל המוקשים שדיברו עליהם במשך 60 שנים?". יתרה מכך, לסוריה ולאירן ניתן היום חומר רב למחשבה. אסטרטגיה של הטמעת חיילי קומנדו סוריים בין פלשתינים מפגינים היא אסטרטגיה שעלולה לשמש את סוריה בבואה לצאת למלחמה הבאה אל מול מדינת-ישראל.
הסוגייה הפלשתינית, ובתוכה סוגיית "יום הנכבה", היא סוגייה שהיא כמעין קוץ ברגלי העולם הערבי הגדול. כל שליט בוחר את אופן תמיכתו בצרכי העם הפלשתיני בהתאם לאינטרסים האישיים שלו. באם הדבר משרת אותו, לא רק שהשליט איננו נרתע מן הפלשתינים בארצו, כי אם מאמץ אותם לחיקו בכל דרך אפשרית. ואילו הפלשתינים הללו, מצידם, שמחים לקבלת כל תמיכה, ללא כל הבנה כי מאחורי תמיכה זו או אחרת טמונים אינטרסים גדולים בהרבה. וכך, לצורך העניין, עלול השלטון הסורי לגייס לשורותיו את המהגרים הפלשתיניים, תוך המרדתם נגד מדינת-ישראל ומתן הבטחות שווא של שחרור פלשתין. דוגמה לכך ניתן לראות כבר היום, כאשר בשורות הצבא הסורי משרתים חיילים ממוצא פלשתיני. תנאי השירות שלהם קשים מתנאי השירות של שאר החיילים בצבא, אך מה שמגבשם יחד ומחזק אותם היא התקווה והשאיפה לשחרר יום אחד את פלשתין.
האירועים שהתחרשו היום היו תקלה ללא כל עוררין. למרות סיומו השקט יחסית של האירוע אל מול גזרת לבנון, נשאלת השאלה היכן היה המודיעין וכיצד כשל אל מול האירוע שהתרחש אל מול גזרת-סוריה. על אחת כמה וכמה כאשר אירוע זה – על-פי רשתות הטלוויזיה הערביות – הופץ ואורגן כמעט כולו על-גבי אתר ה'פייסבוק', שהנגישות אליו איננה בעייתית כלל וכלל. כמו-כן, נשאלת השאלה כיצד זה שגדר המערכת כה רפה אל מול מדינה העוינת את ישראל כמו סוריה. שאלות אלו, וכך גם רבות אחרות, צריכות להילקח בחשבון בתחקיר של פיקוד הצפון על אודות האירועים היום.
כמו-כן, ראוי לשבח את התנהלותו המאופקת של הצבא, אך בצד כך ביקורת. כלל הפלשתינים שהצליחו לחדור למדינת-ישראל הם פולשים. בטוחני כי אם אחד מאזרחי מדינת-ישראל היה פולש על-דעתו האישית לתוך סוריה, היה הופך כנראה לשבוי בן-רגע (וזאת בהתאם לחוק הבינלאומי). מדוע איננו פועלים כך גם אנחנו? מדוע אנו מאפשרים לדרוזים תושבי מג'דל שמס ליצור גשר אנושי לתוך שטחי סוריה כדי לאפשר את החזרתם השלמה של פולשי ההפגנות? מדוע אין אנו כולאים את כולם באשמת הסתננות למדינה זרה? איפוק אומנם מביא לתמיכה של הקהילה הבינלאומית וגורם למדינת-ישראל להצטייר באור חיובי. אך איפוק הוא אינו שם-המשחק במזרח-התיכון הבוער, אל מול גורמים כוחניים כאירן, סוריה וחיזבאללה. ואולי דווקא אירוע זה צריך להוות זרז לשינוי צורת החשיבה והעבודה בה נוקט צה"ל ובה נוקטת מדינת-ישראל בשנים האחרונות.
