במוסף 7 ימים של
ידיעות אחרונות של יום שישי האחרון נחשפתי לכתבה מרעישה - ונסה גרגוריאדיס מ"ניו-יורק מגזין" כותבת על חקירה שמסעירה את אמריקה - על תרומות שתרמה מדונה כדי להקים פנימייה לבנות במאלאווי ועל כך שבגלל ניהול כושל נעלמו הכספים. מדובר כאן על ניהול שנעשה במשותף בידי מדונה והמרכז לקבלה, וחלק הארי נעשה בידי אנשים שמדונה בחרה בהם, אבל כרגיל מנסים להשמיץ את המרכז לקבלה ולהפחית בערכו.
ברצוני להדגיש שאיש לא שכנע אותי לכתוב מאמר זה. אני עצמי הרגשתי שמחובתי המוסרית לכתוב את אשר חוויתי ואני חווה יום-יום, שעה-שעה, דקה-דקה, בזכות המרכז הזה ומה שהוא תרם לחיי ולמשפחתי.
ברגע הראשון בו ראיתי את הרב ברג - ואפילו ראיתי אותו רק על מסך שעליו הוקרן וידאו שבו הוא דיבר - ידעתי ידיעה מוחלטת שהרב ברג הוא ניצוץ נשמה של משה רבינו. איש לא אמר לי זאת. אף אחד לא אמר לי זאת במרכז לקבלה ולא במקום אחר. זה היה לפני עשר שנים, וזה היה אחד מן המסרים שאני מקבלת יום-יום מן ההשגחה האלוקית, או אם תרצו, מהבורא, או אלוקים, או האור, או הכוח המניע את היקום. לגביי, כל השמות האלו הם היינו הך.
ברגע שמחוברים אל מרכז המידע של היקום, מקבלים מסרים. כמובן שיש כוחות שמנסים לעמעם את המסרים האלה, או להפחית בערכם, או לשגר מסרים הפוכים, או לנטוע בלבנו ספק בקשר לאמיתותם. לכן נאמר בתורה "זכור את אשר עשה לך עמלק". עמלק בגימטרייה הוא ספק. הספק הוא האויב מספר אחד שלנו, והוא מערער את הבסיס עליו עומד קיומנו יום-יום, שעה-שעה. כמובן שגם לי יש מפעם לפעם ספקות. אפילו בנוגע לדברים שמתרחשים במרכז לקבלה. אבל הספקות הללו הם ספקות מבורכים, והם קיימים בלבו של כל תלמיד. הספקות האלה הם מבחנים, ובסופו של כל מבחן, תמיד מצאתי את עצמי מאמינה יותר בכוח של המרכז לקבלה ובכלים שהוא מספק לי כדי להתגבר על הכאוס בחיי.
אבל למרות כל הספקות האלה, מעולם לא היה לי ספק בכמה דברים, למען האמת, בשלושה דברים בסיסיים: 1. בידיעה שהרב ברג הוא ניצוץ נשמה של משה רבינו; 2. הקשר עם המרכז לקבלה הוא חיבור לעץ החיים והוא מציל את חיי; 3. הכלים שהמרכז לקבלה מספק הם כלים אמיתיים שעובדים בכל מצב.
בכל פעם שאני נופלת לדיכאון או לרגשות שליליים, מה שמעלה אותי למעלה הם הכלים שסיפק לי המרכז לקבלה. כל הכלים האחרים לא עבדו. וניסיתי, תאמינו לי שניסיתי כל כך הרבה דברים. מתנועת "אימורטליטי" שהקימה רעיה בן דרור ועד מיסטיקה הודית בשם "סידהה יוגה". ובדרך היו עוד כל מיני סדנאות של טנטרה וכל מיני דברים אחרים וסדנאות אחרות. ניסיתי כל מה שאפשר כדי למלא את הבור העצום שנפער בנשמתי מגיל צעיר מאוד. ושום דבר לא עזר. עד שהגעתי בפעם הראשונה למרכז לקבלה.
זה היה בא' בתמוז, שנת תשס"א. לעולם לא אשכח את התאריך הזה ואת הערב הזה. דיברו בו על כוח המים, על כוחם לזכור ולקלוט דברים חיוביים ודברים שליליים, והראו באופן מדעי כיצד המולקולות של המים משתנות כאשר הן נמצאות בסביבה שלילית או בסביבה חיובית. אבל מעבר לדברים המדעיים, הרגשתי משהו. הרגשתי בתוכי מין שלווה שמעולם לא הרגשתי קודם לכן.
כדי לשמר ולהגביר את השלווה הזו בתוכי, אני נשארת במרכז לקבלה. ובכל פעם שיש לי התנסות לא נעימה, אני יודעת שהיא באה כדי לשבור ולהרוס את האגו שלי, את הגאווה שלי, את כל הדברים השליליים שעדיין יש בתוכי. אני זוכרת משהו שאמר לנו אז הרב שלנו, הרב ברג: כל מה שצריך לעשות הוא פשוט מאוד - צריך לא לשנוא ולקרוא בזוהר. כמה פשוט וכמה נפלא. אבל איך עושים את זה? איך אפשר להפסיק לשנוא? האם זה כל כך פשוט? קשה גם מאוד להפסיק לקנא, אפילו אם רוצים.
כשהייתי בתיכון, למדה איתי נערה שנחשבה ליפהפייה בכל קנה-מידה, ותמיד כשעמדתי לידה או ראיתי אותה או אפילו חשבתי עליה, הרגשתי כל כך מכוערת, כל כך חסרת ערך. היה לה כל מה שאז חשבתי שאני רוצה, ואין לי, וקינאתי בה מאוד. לא ראיתי כל מה שהיה לי, כי קנאה מקורה בתחושה של חוסר. לא היה אכפת לי בכלל שנחשבתי לתלמידה המצטיינת של המחזור שלי, ושקיבלתי אפילו פרס על כך. זה לא הזיז לי בכלל, כי זה בא לי בקלות. לא הערכתי בכלל את העובדה שהייתי מקובלת מבחינה חברתית. אבל לגבי המראה החיצוני שלי היו לי המון ספקות, והייתי בטוחה שאני מכוערת מאוד. הרכבתי משקפיים מגיל שש, ובגיל ההתבגרות התחילו פצעי בגרות, ושני הדברים האלה ממש חיסלו אותי מבפנים. העובדה שבנים תמיד ניסו להתחיל איתי נראתה לי כהוכחה לכך שאני לא שווה שום דבר, שאני בטח נראית להם זולה ולכן הם מנסים להתחיל איתי ולא עם מישהי שהיא שווה באמת.
כך עובד עלינו הצד השלילי, הוא מנסה להבליט את כל הדברים השליליים ולסלף ולעוות את תפישת המציאות שלנו. אבל את זה לא ידעתי אז, וסבלתי מאוד מהדימוי העצמי הנמוך שלי ומהתחושה שאני היצור הכי מכוער ביקום, תחושה שגרמה לי לקנא. לא יכולתי לסבול את רגש הקנאה שבתוכי, אבל לא ידעתי איך להפסיק אותו. רק כשהגעתי למרכז לקבלה קיבלתי כלי נפלא לשם כך. יש מדיטציה מיוחדת, צירוף של אותיות מתוך 72 שמות הבורא, שנועדה במיוחד למגר רגשות של קנאה. אני עושה את המדיטציה הזו כל הזמן, ובאמת עכשיו אני כמעט שלא מקנאה, בשום דבר ובאף אחד. ואם אני תופסת את עצמי מקנאה, מיד אני מדמיינת לפני את הצירוף מתוך 72 שמות הבורא, ותחושת הקנאה עם כל מה שנלווה אליה נעלמת כלא היתה.
אותו דבר לגבי השנאה. אם למשל מישהו פוגע בנו, או לוקח מאתנו משהו, הנטייה הטבעית היא לשנוא אותו. שנאה היא פירוד בין אנשים. לראות מה לא טוב ולא בסדר בצד השני. אבל גם לשנאה יש צירוף מיוחד, שגורם לי לאהוב כל אדם. גם זה צירוף מתוך ע"ב השמות ובכל פעם שמישהו פוגע בי, צועק עלי, או נדמה לי שהוא מנסה לרמות אותי, אני מדמיינת לנגד עיניי את הצירוף הזה, ותחושת השנאה נעלמת. אז אני יכולה לפתור את המצב בדרכי נועם, וזה עוזר גם לי וגם לאדם שפגע בי. כי יש פתגם ידוע האומר "אין נותן אלא מה שיש בו". האדם שפגע בי עשה זאת כי יש בתוכו רגשות שליליים שיוצאים החוצה. ואם אני מקרינה לו אהבה ומתייחסת אליו באהבה, כל האווירה משתנה, מאווירה לחוצה וכועסת לאווירה של דרכי נועם ופשרה. וכך עזרתי גם לו לשנות את עצמו ואת תגובותיו.
לגבי הקריאה בזוהר, אומנם גם לקרוא בזוהר זה לא כל כך פשוט, כי הוא כתוב בארמית, אבל יש פירוש הסולם, הפירוש של הרב אשלג, שמצורף לטקסט בארמית. ואני מקפידה כל שבוע לחלק את הטקסט של פרשת השבוע בזוהר לשבעה חלקים, ולקרוא כל יום שביעית מן הפרשה. לפעמים הפרשה קצרה, כמו הפרשה של השבוע הזה, פרשת "בחוקותי", ולפעמים היא ארוכה מאוד, כמו פרשת פנחס, או משפטים, או תרומה. ולפעמים, כשהשנה לא מעוברת, יש פרשות שהזוהר שלהן ארוך מאוד, כמו "ויקהל-פקודי". אבל אפילו אז אני משתדלת לגמור לקרוא את הפרשה. כי מניסיון אני יודעת שהקריאה הזו עוזרת לי לעבור את השבוע בשלום, לשמוע את המסרים שהבורא מוסר לי ביתר בהירות, ולא להתבלבל בין המסרים החיוביים והשליליים שהיקום מוסר לי. כי אני בת מזל שור, ומזל שור נשלט על-ידי כוכב נוגה.
בקבלה למדתי שלכוכב נוגה יש שני היבטים: חיובי ושלילי. מצד אחד הוא הכוכב שאחראי על היופי, ההנאה, ההתמדה, אבל מצד שני יש קליפה שנקראת קליפת נוגה, והיא הקליפה שמסירים אותה כאשר פורעים את העורלה. אני אישה ולכן לא עברתי פריעה כזו, ובכל מקרה הקליפה הזו חזקה מאוד והיא מבלבלת אותנו, כך שלא נדע להבחין בין טוב לרע. כבר לפני שנים הרגשתי בקליפה הזו, וכתבתי על כך שיר שהוא אקטואלי מאוד גם היום:
שִׁיר רֹעַ הַלֵּב
הָרֹעַ
הָרֹעַ הַזֶּה סְבִיבִי
אֵיךְ אוּכַל לְהַשְׁקִיטוֹ
שֶׁהוּא מִסְתַּתֵּר בְּעֵינֵי הָאֲנָשִׁים
מִתְחַפֵּשׂ אֵלַי
מִתְחַנֵּף
מַדְבִּיק לִי מַדְבֵּקוֹת יִפְעָה
עַל הַפְּצָעִים הַפְּתוּחִים.
הָרֹעַ הַזֶּה שֶׁמִּתְחַפֵּשׂ לְטוֹב
מְנַסֶּה לַהֲפֹךְ גַּם אוֹתִי.
מְנַסֶּה לְהָפְכֵנִי שֶׁלֹּא אֵדַע
לְהַבְחִין בֵּין טוֹב לְרַע.
- מתוך הספר "בְּרוּכָה אֲנִי שֶׁעָשִׂיתִי עַצְמִי אִשָּׁה", הוצאת "ביתן".
כשכתבתי אותו, לא ידעתי מאומה על קליפת נוגה ועל הבלבול שהיא יוצרת בחיינו, אבל הרגשתי שאני מבולבלת ולא יודעת להבחין בין טוב לרע. רק כשהגעתי למרכז לקבלה התחלתי להבחין בכך שדברים שנראים טובים מאוד הם בעצם רעים, ולהפך - דברים שנראים רעים מאוד הם בעצם טובים. לכן, הרבה דברים שנראים לי בתחילה רעים, הם בעצם טובים לטווח הארוך או מנקודת ראות אחרת. אני בטוחה שכך הוא המצב גם לגבי מה שכתוב בכתבה על מדונה. אנו מעולם לא רואים את כל התמונה. בטוח שיש כאן עוד דברים נסתרים שאנו לא יודעים על קיומם.
בכל מקרה, אני מתייחסת אל המרכז לקבלה על-פי מה שקיבלתי ממנו. ולפי כל קנה מידה, קיבלתי הרבה יותר ממה שנתתי. ונתתי הרבה על-פי קנה מדה פיסי רגיל - תרומות, שעות התנדבות, אבל מעולם לא הרגשתי ואיני מרגישה שנתתי מספיק. למען האמת, אני בטוחה לגמרי שלא נתתי מספיק. להפך, נתתי מעט מאוד, יחסית למה שאני מקבלת. כי כמה צריך בן אדם לתת, או לשלם, עבור כוח החיים שבתוכו? האם יש לזה מחיר בכלל? ובכל פעם שאני באה למרכז לקבלה, אני מרגישה שהתווסף לי כוח חיים. ולפעמים אני באה רק כדי סתם לשבת, או לקנות, או ללמוד, או לקרוא בספר, או להיפגש עם אנשים. אבל בכל פעם מתווסף לי משהו, ולרוב אני לא משלמת על זה. כי זה משהו שקיים באוויר של המרכז לקבלה, אותה שלווה מבורכת, אינסופית, שכולנו כמהים אליה ולא יודעים כיצד להשיג אותה. ולכן, כל תרומה שאדם נותן - אפילו אם זה מיליונים - למרכז לקבלה, אינה משתווה למה שהוא מקבל.
ולא אכפת לי מה המרכז לקבלה עושה עם הכסף. ברגע שאני יודעת מעבר לכל ספק שהרב ברג הוא ניצוץ נשמה של משה רבינו, אני לא אבדוק מה הוא עשה עם הכסף שנתתי. אני יודעת שהוא ילך למטרה מבורכת - להוציא ספרי זוהר, להקים עוד מרכזים כדי שהקבלה תופץ בכל העולם, או לדברים אחרים שמפיצים את הקבלה בעולם. גם על משה רבינו היו רינונים וספקות. אנשים ריננו עליו שהוא לוקח את כספי המשכן לעצמו. והיה אפילו מרד נגדו, מצד אדם רם-מעלה כמו קורח. ובכל זאת משה רבינו נשאר עד היום דמות המופת הנערצת על כל העולם, ולא רק העולם היהודי.
לגבי מה שנכתב על הווילות שגרים בהן בני משפחת ברג - הרי הן נתרמו על-ידי אדם מסוים בדיוק למטרה הזו. ובינינו, מדוע שלא יחיו ברווחה? הרי הם נותנים לנו כל כך הרבה רווחה נפשית ופיזית, אז מדוע שבני משפחת ברג לא יחיו ברווחה?
ואם, חס וחלילה, יש אדם במרכז שאינו מתנהג על-פי חוקי הקבלה, או חוקי התורה, אזי החשבון הוא בינו ובין הבורא, ולא לי להתעסק בזה. יש חשבון קוסמי, ועל פיו אדם משלם בדיוק על-פי מה שעשה. ואת החשבון הזה אנו בדרך כלל לא רואים. ומכיוון שהכלים שנתן לי המרכז לקבלה הם כלים שעובדים, במדויק, אני מאמינה שהדרך שהוא הולך בה היא הדרך הנכונה.
הרב יהודה ברג חשף לראשונה בהיסטוריה את משמעותם של 72 שמות הבורא. למרבה המזל, קיבלתי מן האור את הזכות לתרגם את הספר הזה, ומאז ע"ב השמות חקוקים בתוכי. בכל פעם שיש לי התנסות שלילית, חס וחלילה, עולה בפני השם המתאים, ואני עושה עליו מדיטציה, והאור נכנס, והמצב נפתר לטובה. וזה בדוק.
הרב מיכאל ברג כתב בין השאר את הספר "להיות כמו הבורא". גם זה הוא ספר חובה, שמסביר כיצד כל העולם הזה הוא עבורנו בית-כלא אחד גדול, רק שאנו לא רואים זאת, ולא יודעים איך להיחלץ ממנו. מיכאל מסביר כיצד אפשר להשתחרר מן הכלא הזה בעזרת הכלים שמספקת לנו הקבלה. גם את הספר הזה הייתה לי זכות לתרגם, ומלאכת התרגום שעשיתי עוזרת לי מאוד לזכור כל הזמן את הכלא שאני נמצאת בו ואת הדרכים להשתחרר ממנו.
על תרומתה של קרן ברג לאנושות כבר כתבתי לא מזמן - הרי היא זו שבמוחה עלה הרעיון ללמד את כל האנושות קבלה, רעיון שהיא מגשימה בעזרת כל קהילת המרכז לקבלה עד היום.
לפני שנכנסתי למרכז לקבלה הייתי אדם ספקן מאוד. הייתי צריכה לשאול המון שאלות כדי לדעת אם משהו הוא נכון או לא. לכן האמינו לי ששאלתי הרבה שאלות לגבי המרכז לקבלה ולגבי הדרך שהוא הולך בה. לשמחתי, אמרו לנו בשיעור הראשון: "אל תאמינו לשום דבר שאנו אומרים. תבדקו". לא הייתי צריכה לשמוע יותר מזה. זה נראה לי הכי נכון והכי אמיתי. ואכן בדקתי. והדבר הנפלא ביותר הוא שמעודדים אותנו לשאול שאלות. על-פי הרב ברג, שאלת השאלות בונה בתוכנו כלי, שבו אנו יכולים להחזיק את אור הבורא.
ובכל פעם שמתעורר איזה עניין שמעורר ספק, כמו הכתבה הזו על מדונה, אני שואלת את עצמי את השאלות הנדרשות. ותמיד אני מגיעה לאותה מסקנה, אליה הגעתי היום: בזכות המרכז לקבלה נחשפתי לדרך שמחברת אותי לעץ החיים. נחשפתי לכוחו של ספר הזוהר, לכוח 72 שמות הבורא, ולכוח של תפילת "אנא בכוח", תפילה שאותה אומרים המקובלים חמש פעמים ביום ובכוחה לרפא אותנו מכל מחלה. במרכז לקבלה קיבלתי לא רק את התפילה, אלא חשוב מזה: את כל הפירושים של השמות הקדושים שעליהם יש ללמוד כדי להתחבר לכוח שיעזור לנו אותו יום, אותו שבוע, אותו חודש, לחיות את חיינו טוב יותר.
בשבילי, הבחירה ללמוד קבלה במרכז לקבלה היא הבחירה בחיים. אין לי ברירה אחרת. אם אני רוצה לחיות, אני חייבת ללמוד קבלה במרכז לקבלה. כי לאחר כל הבדיקות שעשיתי, לאחר כל הספקות שחוויתי, אני משוכנעת ללא כל ספק: המרכז לקבלה הוא מקום אמיתי שמלמדים בו את אמת החיים.