זוכרים את אדון פוחצ'בסקי, שחשבו עליו שהוא בלתי-עציב? בסופו של דבר הוכיח לנו חכם מימון, שאין אחד שהוא בלתי-עציב. צריך רק למצוא סיבה מספיק טובה. לעם היהודי יש תכונה דומה - הוא עם בלתי-כעיס. שום דבר לא מכעיס אותו. לכעס יש תפקיד חברתי חשוב. כאשר אדם מביע את כעסו יודעים כולם כי מבחינתו הוגדשה הסאה, והוא לא מוכן לכך יותר. למשל - כאשר אם כועסת על ילדיה, הם יודעים שהם עברו את הגבול, ומקבלים מסר ברור כי אסור להם לעשות זאת שוב.
אין אדם שהוא בלתי-כעיס, ואפילו כקבוצת אנשים, עמים כועסים. אבל יש רק עם אחד שהוא בלתי-כעיס - העם היהודי. מאות שנים הוא אולף להבין שאין טעם לכעוס, כי הכעס שלו אינו משפיע על הפריץ וגם לא על הקוזקים למיניהם. במקום זאת הוא התרגל להתחנן, להתרפס וכשגם זה לא עוזר, לקבל את גורלו בהכנעה. זו מהות הגלותיות.
הכעס הוא תגובה אנושית טבעית, שאפילו מתקבלת בהבנה רבה. היא כל-כך טבעית, שאפילו בין עמים היא מתקבלת כדבר מובן מאליו. כשבריטניה כעסה על גרמניה היא הפציצה את דרזדן ועוד ערים אזרחיות, והעולם קיבל זאת בהסכמה. כשרוסיה כעסה על הצ'צ'נים היא פעלה באופן דומה על עריהם, וגם כאן העולם הבין ושתק. כשארה"ב כעסה על עירק, בין אם זה היה מוצדק (בפעם הראשונה), ובין אם לא (בפעם השנייה), היא פלשה אליה, וכולם עברו על כך לסדר היום. כשטורקיה כעסה על הכורדים, היא דיכאה אותם, ואיש בעולם לא הרים גבה. כעת, אגב, הם כועסים עלינו, אבל אנחנו? לא כועסים. מה פתאום?
כשפוגעים ברמז בדמותו של הנביא מוחמד בדנמרק, כל העולם המוסלמי כועס, ומביע את כעסו באופן ברוטלי. אבל כשביצעו פוגרום ביהודי קישינב, אף יהודי לא הביע זעם. האימפוטנציה הזו הפכה לבעיה קיומית, כשבמלחמת העולם השנייה אנחנו הוּבלנו, אם להודות על האמת, כצאן לטבח. התנהגנו יפה, והיודנראט אף ניהל בקור-רוח דיונים עם הנאצים על היקף המשלוחים.
בישראל הפכנו את האימפוטנציה הזו לדרך חיים - איפוק קוראים לזה. גם כאן, היא מסכנת את קיומנו. דווקא במקום שבו נשבענו שזנחנו את הגלות ואת הגלותיות. התכונה הגלותית מכל מרימה ראש ומאיימת לחסל את כל הישגי הציונות.
אנחנו לא כועסים כשחבורה של פורעים רומסת את גבולותינו ואת ריבונותנו. אנחנו מגלים איפוק! אנחנו לא כועסים כשמדינות אירופה מחזרות אחר אנשי החמאס שמחזיקים בהשקפה נאצית. בדיוק כפי שלא כעסנו כש"המתונים" מהפתח לא קיימו אפילו פסיק אחד בהסכמי אוסלו, והקימו תשתית טרוריסטית מתחת לאפנו תוך שהם מקיימים מערכת הסתה אנטישמית למהדרין. לקח לנו שמונה שנים לכעוס (מעט מדי) כאשר החמאס הפציץ את ישובי הדרום כמעט מדי יום, ואז לא הבנו כשאומות העולם הביעו פליאה - מה פתאום נזכרנו. לא כעסנו כש"הפרטנר" שלנו אבו-מאזן התנגד לקיומה של מדינת ישראל ובכלל הכחיש את קיומו של העם היהודי, דווקא אחרי שנתניהו הכיר בזכות קיום למדינתם.
אנחנו לא כועסים כשחיזבאללה מפר בריש גלי את החלטת מועצת הביטחון 1701. בדיוק כפי שלפניה לא הטריד אותנו כלל שהוא הפר את החלטה 1559. כשארגון טרור חוטף חייל שלנו ומחזיק בו שנים בלי לאפשר לצלב האדום לבקר אותו, אנחנו מגיבים בנון-שלנטיות, ומדסקסים בנחת את האפשרויות לשחרר תמורתו מאות מרצחים.
גם אם מישהו יכריז מדינה באופן חד-צדדי על חשבון השטח הריבוני שלנו, בניגוד להסכמים עמנו, לא יעלה על דעתנו לכעוס, או לפחות להודיע כי אנו אלה שיש להם זכות בלעדית לקבוע את גבולות המדינה הזו באופן חד-צדדי.
ואולי בעצם הבעיה האמיתית היא שאנחנו לא עם, אלא אוסף של אינדיבידואלים שדואג רק לרווחה האישית שלו, ועליית מחירי הדלק מכעיסה אותו יותר מהתוכנית המתגבשת, בהסכמת "ידידינו", לחסל את קיומנו על-פי תוכנית השלבים של ערפאת. אם במקום לכלות את זעמנו במי שהפר את כל ההסכמים עמנו, הפעולה היחידה שאחדים מאיתנו נוקטים היא לבדוק שהדרכון האירופי עדיין בתוקף, יכול להיות שהיטלר וממשיכי דרכו מהמופתי ועד אבו-מאזן, שטענו שאין עם יהודי, צודקים?
האפשרות הזו מעציבה אותי מאוד. כי אני כנראה לא בלתי-עציב.