המראות ששודרו השבוע מאירוע ההסתננות ליד מג'דל שמס, שרמס ברגל גסה את ריבונותנו בגולן, היו באמת מקוממים. הייתה זו קריאת תגר חצופה על זכותה של המדינה להגן בכל מחיר על גבולותיה. התגובה הספונטנית למראות מדהימים היתה: למה חיילי צה"ל, שתפקידם להגן על הגבול, מאפשרים להמון המוסת, לרמוס את הגדרות ואת הריבונות הישראלית? מדוע אינם מפעילים את הנשק שברשותם למיגור הפלישה בעודה באיבה? הרי זכותה הבסיסית של כל מדינה, על-פי כל קנה מידה בינלאומי, להגן בכל מחיר על ריבונותה וגבולותיה.
נראה שאילו היו עושים זאת, איש לא היה בא אליהם בטענות. חוץ, אולי, מפרקליטות השטן, שמן הסתם הייתה מוצאת איזשהו סעיף נידח בספר החוקים, שיצדיק העמדת היורים לדין וענישתם. אבל הישראלי הנורמלי היה מברכם בחום, על שמילאו תפקידם כהלכה והגנו באמצעות הנשק שסיפקה להם המדינה על גבולותיה.
ואם כבר היו מעמידים אותם לדין, למרות היותם צודקים, היה סניגורם לבטח שולף את המסר המסתובב זה מספר חודשים באינטרנט, שנכתב מלכתחילה כנגד מסתנני העבודה מאפריקה, החוצים את הגבול שבין סיני למרחב אילת:
"אם אתה עובר את גבול צפון קוריאה באופן בלתי חוקי, אתה מקבל 12 שנות מאסר עם עבודת פרך. אם אתה עובר את גבול אירן באופן בלתי חוקי, אתה נכלא לזמן בלתי-מוגבל. אם אתה עובר את גבול אפגניסטן באופן בלתי חוקי, אתה מקבל כדור מדויק בראש. אם אתה עובר את גבול סעודיה באופן בלתי חוקי, אתה נכלא בבית סוהר. אם אתה עובר את גבול סין באופן בלתי חוקי, אתה נעלם לנצח. אם אתה עובר את גבול ונצואלה באופן בלתי חוקי, אתה נחשב מרגל, וגורלך נחתם. אם אתה עובר את גבול קובה באופן בלתי חוקי, אתה נזרק לכלא ושם תירקב. אם אתה עובר את גבול אנגליה באופן בלתי חוקי, אתה נכלא ומגורש. אם אתה עובר את גבול רוסיה באופן בלתי חוקי, אתה נשלח לסיביר כמרגל. אם אתה עובר את גבול ישראל באופן בלתי חוקי אתה מקבל: עבודה, זכויות רווחה, מקום לחיות בו, חינוך חינם, ביטוח בריאות חינם, תמיכה מהלוביסטים של קבוצות של צדק חברתי, זכות מחאה, אהדה מהתקשורת, תעודת הגנת מהגרים מטעם האו"ם, זכות למחות על כך שאינך מקבל יחס נאות, ואם יש לך ילד אתה מקבל אזרחות. ואחרי כל זה, ישראל חוטפת גינויים בעולם, על יחס לא נאות לפליטים, בתמיכת המדינות המוזכרות לעיל".
מפגינים תמימים
ולמרות כל זאת, נראה בהרהור שני, שהחיילים ומפקדיהם בשטח נהגו בחוכמה, מול ניסיון ראשון מסוגו, למימוש 'זכות השיבה' באמצעות צעדת המונים בלתי חמושים לתוך שטח ישראל, תוך רמיסת גבולותיה וכבודה.
מסתבר שלא רק על הכביש יש לנהוג על-פי הכלל: אל תהיה צודק, הייה חכם. בואו נתאר לעצמנו שהחיילים היו מפעילים את הנשקים שבידיהם, ומחסלים 150-100 איש מבין הפולשים. הפלישה הייתה נעצרת, אבל מול הגופות המדממות בשטח, שהיו מככבות שבועות בכל מהדורות החדשות בטלוויזיה, בליווי פרשנות אנטישמית שערורייתית בזויה, הייתה ישראל נשטפת במבול גינויים, ובראש ובראשונה מפי ראשי אותן מדינות שאוזכרו בפיסקה הקודמת. מדינות המוסר הכפול, התובעות מישראל רמה מוסרית שאין הן תובעות מעצמן, היו מצקצקות בלשונן ואומרות משהו בנוסח: נכון שפגעו בריבונותכם, אבל הם, ככלות הכל, היו בלתי חמושים!
וזוהי, איך שלא נסתכל על זה, טענה שקשה להתמודד איתה בעולם הצבוע של ימינו, בעל הסטנדרטים הכפולים. אפילו כשישראל הגיבה השבוע בכפפות של משי, לא חמקנו מגינויים. "מפגינים נהרגו בהתנגשות עם ישראל", זעקה כותרת ה'ניו-יורק טיימס'. "ישראל תוקפת מפגיני גבול פלשתינים", שיקר במצח נחושה אתר ה'גרדיאן' הלונדוני. אתרי תקשורת אחרים הגדירו אותם בתואר רך יותר: מוחים (Protesters), סוג של תמימים שכאלה. לא פולשים, לא מסתננים, לא גונבי גבול, לא אספסוף פורע שבקרבו עלולים להתערב טרוריסטים-פוטנציאליים, לא מפירי חוק. סתם 'מוחים'.
מפירי החוק הבינלאומי הוצגו כמפגינים-מוחים נאיבים, יענוּ שוחרי-שלום, שרק הגיעו כדי לנגב חומוס במג'דל שמס, ואגב כך גם לנצל מעט את זכות ההפגנה הדמוקרטית. כך מְמַצְבים את רומסי החוק הבינלאומי במחנה הטובים, והופכים את קרבן תוקפנותם, לתוקף שמסוּוָג אוטומטית במחנה הרעים.
חבל הצלה
ירי במפגינים – מוצדק אבל לא חכם, כאמור – עלול היה לשרת היטב את אויבנו נשיא סוריה
בשאר אסד, הנאבק כיום על חייו, ידידם ועושה דברם של
אחמדינג'אד ושייח' נסראללה. אסד קיווה למרחץ דמים על קו הגבול. כך היה לו אולי סיכוי להיחלץ מחֶבל התלייה המדיני והפיסי האורב לו בקצה המנהרה. ישראל, בחוכמה שלאחר מעשה, לא הפכה לו את חבל התלייה לחבל הצלה.
עובדה היא שגם לאחר אירועי מג'דל שמס בראשית השבוע, אזרו האזרחים הסוריים אומץ לב שראוי להצדיע לו, וחזרו להפגין נגד העריץ אסד בחוצות הבירה דמשק, דרעא וערים אחרות, וזאת למרות שהוא כבר רצח בירי חייליו כאלף מן המפגינים, ומוקע ברחבי העולם הנאור כקצב אכזרי. איך שלא יהיה, אין שום טעם שדווקא אנחנו נחלץ את רוצח ההמונים מדמשק, ממר גורלו.
קריסת מחסום הפחד
מצד שני אסור להתעלם מכך שצעדת ההמון המוּסת מסוריה למג'דל שמס, חוללה משהו בנפשו של הערבי הפלשתיני. היא שברה את מחסום הפחד, מוטטה את כושר ההרתעה של ישראל שהוא יסוד מוסד באסטרטגיה הביטחונית הישראלית, ובמידה מסויימת הציגה את המדינה היהודית כנמר של נייר. צעדת הסורים תחת הסיסמה 'מימוש זכות השיבה', והצהרות כמה מדובריהם למיקרופוני התקשורת: "אנחנו לא פוחדים, התגברנו על הפחד", "הצלחנו לעשות מה שלא הצליחו כל מדינות ערב ביחד" וכדומה, צריכות להדליק את כל הנורות האדומות בקרב הממונים על בטחוננו. החשש הוא שמה שאירע בממדים נסבלים יחסית במג'דל שמס, עלול להתחולל בגדול בספטמבר, לכל אורך גבולותינו, אם תכיר עצרת האו"ם (חסרת השיניים המעשיות) במדינה פלשתינית.
בעולם הערבי הפכה היציאה לכיכרות למגיפה שמתפשטת במהירות. זהו המזרח התיכון החדש. מה שהחל בתוניסיה, התפשט בסיועה של התקשורת האלקטרונית (הרשתות החברתיות) והמסורתית (אל ג'זירה, הרדיו והעיתונות הערבית), למצרים, ללוב, לתימן, לסוריה, והשבוע נחת במג'דל שמס, עם אופציה להתעוררות אלימה יותר בספטמבר. אם לא נשכיל לנקוט לקראת ספטמבר באמצעים מתוחכמים (מודיעין יעיל יותר משהיה לנו השבוע) ומעשיים (ציפוף שדות מוקשים אקטיביים לאורך הגבולות, חימוש באמצעים מתקדמים שמנטרלים אך אינם הורגים, שימוש במטוסים לפיזור חימוש מנטרל, הגברת נוכחות הרתעתית על הגדר וכדומה), ייהפכו אירועי מג'דל שמס לפרומו בלבד.
לאחר שמחסום הפחד קרס, אין לדעת לאן יתגלגלו הדברים, ואוי לו למי שלא ייערך לכך - ברמות הטקטית והאסטרטגית - כראוי.