ביום השקר הפלשתיני, מה שעיתונאי העולם מכנים "יום הנכבה", אירעו מספר אירועים קשים של התפרעויות, פיגוע בלב תל אביב והאירוע המכונן ביותר - פריצת הגבול בין ישראל לסוריה במג'דל שמס. הגדיל לעשות אחד הצעירים שעוד הספיק "לקחת טרמפ" ליפו ו"לראות את ביתו", שבו שהה בילדותו (האיש בן שלושים לערך, כמובן שקר, כזב ורמייה).
אלא שאותי דווקא מעניינת תגובת ישראל לאירוע, תגובה שבוודאי מכשירה אירועים נוספים כאלה בעתיד. נתחיל מהעובדה שאותו צעיר, לאחר שיוחזר לסוריה, יהיה מלך השכונה, אם לא המחוז. יתייחסו אליו כגיבור שהגיע עד שייח מוניס והצליח להערים על האויב הציוני ולהראות לעולם עד כמה אנו חלשים.
לו הייתה לנו טיפת כבוד עצמי, הבחור היה יושב וצופה על רמלה מבין סורגי הכלא בעשר השנים הקרובות, ללא יכולת לעשות תואר ראשון באוניברסיטה על-חשבוננו כמובן. אבל גם זה נעלם.
אם נחזור לאחור בזמן, נגלה כי שוב כשל המודיעין בהערכתו את המצב, והותיר שישה (כן, שישה!!!) חיילים לשמור על גבול שברור היה שהופך להיות לנפיץ, ללא אמצעי פיזור הפגנות נאותים וכוחות מתוגברים להדיפת הפולשים.
בניגוד לכמה עיתונאים, שהתייחסו לחציית הגבול כאל פעולת צופים חביבה ומשעשעת, אותי הטרידה העובדה שלמעשה, הגבול בגולן פרוץ, ולו היו הסורים מצליחים לגייס עשרים אלף איש שירוצו קדימה בחדווה וללא נשק (למעט אבנים מזדמנות) לכיוון הרמה, לא היה מי שיעצור בעדם.
ישראל לא הראתה נחישות להגן על גבולה הצפוני. מדובר בהסגת גבול לכל הדעות, ובכל מדינה מתוקנת העונש על הסגת גבול הוא לפחות מאסר ממושך. מפקד הגזרה אולי פעל נכון כאשר החליט לא לירות בפולשים, אך היה עליו להזעיק כוחות נוספים מצוידים באמצעי פיזור הפגנות למקרה שהגבול ייפרץ. אולי קל מאוד לבקר את המפקד בשטח ממרחק של כמה מאות קילומטרים, אך התחושה המפעפעת בי, אזרח מן המניין, היא שאירוע כזה, על השלכותיו המסוכנות, היה אמור להסתיים אחרת. אולי עם קצת יותר כאב לצד השני.