אין דבר יותר מרגיז מאשר לראות, איך פעם אחר פעם נוגסים בנו מכל כיוון ולוקחים עוד ועוד. פעם, באיזה סרט נשכח, ראיתי כיצד מצליחה להקת דגי פיראניה לחסל דג שלם בתוך שניות. לאור מה שמנחיתים עלינו מכל כיוון אני בהחלט מרגיש כך, כמו אותו דג שלהקת פירנאות, או במקרה שלנו - גזירות העירייה והאוצר שנוחתות עלינו, ונוגסות בנו מכל עבר.
זה מתבטא בכך שאני צריך לשלם רק עוד כמה שקלים לביטחוני האישי הנקרא "היטל שמירה". זה לא תפקיד המשטרה לדאוג לביטחוננו?, רק עוד כמה שקלים לאחזקת אט"ן בעיר. זה לא תפקידו של משרד הבריאות לדאוג לבריאותינו?, רק עוד כמה שקלים לפה, ורק עוד כמה שקלים לשם. תאגיד המים מחליט לגבות ממני עוד קוב וחצי כל חודש. אני מנסה להבין מנציגת השירות כיצד זה קורה?, היא מפנה אותי לעירייה לשם מענה מסודר בנושא. אחרי שבועיים של ניסיונות אני מוותר ומחליט שעדיף לשלם עוד כמה שקלים, ולהרוויח את הבריאות שלי.
אני משלם הרבה עבור הבריאות שלי. יש לי בסיסי, משלים, פלטינה, סיעודי, עוד אחד פרטי ועוד אחד ששייך לביטוח הרכב. כל זה לא מכסה את הבדיקה שיש לי מחר. הבדיקה זה מעבר למה שהם מכסים.
אני רוצה להפגין אבל הדלק יקר מידי בשביל לנסוע להפגנה. אנחנו משלמים כמעט שמונה שקלים לליטר דלק, וחצי מזה זה רק מיסים. יש פקידים באוצר שמוכרים לי שהמיסים היקרים לליטר דלק נועדו להקטין שימוש בתחבורה פרטית ויותר לתחבורה ציבורית.
הם לא מספרים שהתחבורה הציבורית בארץ נראית כמו הצרות שלנו. רכבות שיוצאות באיחור כמעט קבוע. מפגש רכבות שכבר שנים מרחשים באותה שעה, ועדיין אף אחד לא חשב פשוט לשנות את זמני היציאה שלהם. קרונות עמוסים מידי יום ראשון בקו מבאר שבע לתל אביב כאילו היינו פרות המועמסים לקרונות בקר. תאונות ברכבות קורות באותה תדירות שהרכבת מאחרת. אם נודה על האמת, לא מדובר בתנועה בלתי פוסקת של רכבות כמו בסין באירופה. מה היה קורה אם הייתה לנו תנועת רכבות כמו שם?
אני חושב להתקשר ולהפגין את מחאתי, אבל תעריף השיחות יקר מידיי, וההמתנה לתשובה של המוקד סיימה לי את מכסת הדקות החודשית שלי. אני יודע שככה מרגישים כולם. אני יודע שכמעט כולם מוותרים כמוני. פעם התגאינו שמה שקורה במדינות הערביות לא יקרה אצלנו אף פעם. עכשיו כבר די ברור שמה שקורה אצלם לא יקרה אצלנו. לא כי אנחנו טובים יותר, אלא כי אצלנו, לאף אחד כבר לא אכפת.