אנו עומדים בסיומם של ימי הספירה, לקראת המעמד הנרגש של מעמד הר סיני וקבלת התורה. במהלך קריאת הפרשות הצבענו לא אחת על הקשר בין הפרשה למועדים. השאלה היא האם ניתן להצביע על קשר דומה בין ימי הספירה לחומש ויקרא, המלווה אותם, ואם כן מה המשותף ביניהם. אלו מסרים ניקח עימנו מספר ויקרא אל ספר במדבר, המסמל באופיו את מתן תורה.
התפישה ההוליסטית
הפסיכולוגים כידוע מצביעים על הזיקה ההדדית הברורה בין גוף לנפש, ובמיוחד על המחלות הפסיכוסומטיות הנובעות ממצוקות נפשיות. ולהפך, הם מדברים על השפעת הרגשות החיוביים כמו שמחה, אמונה ואהבה על בריאות איתנה והחלמה מהירה אפילו ממחלות קטלניות. נדמה לי כי באותה מידה ניתן לשדרג תפישה זו ולהרחיבה אל הממד הרוחני.
בדומה למסרים מן הספירה, משקפים התורה בכלל, וחומש ויקרא בפרט, את הזיקה הטבעית הקיימת בין המישור הפיסי למישור הרוחני. מעבר לזיקה הקיימת בין גוף לנפש, מצביעה התורה על ההשפעה ההדדית הקיימת בין הגוף לרוח והקשר האורגני שביניהם. ובשתי מילים: אקולוגיה רוחנית.
בעקבות רמב"ם מתאר רבי משה חיים לוצאטו (רמח"ל) בספרו "מסילת ישרים" את ההשפעה הסביבתית של כל מעשה. המעשה של כל אדם הוא בעל עוצמה רבה. הוא משפיע לא רק על האדם עצמו ועל הסביבה הקרובה, אלא על כל הבריאה והיקום כולו. היסוד לתפישה הוליסטית זו מצוי כבר במדרש חז"ל. הקב"ה מציג לפני אדם הראשון את העצים הנאים ואת הבריאה המושלמת שיצר להנאת האדם "לעובדה ולשומרה", ומבקש ממנו: "תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי".
מדד הצמח
חוקרים גילו לאחרונה את תגובת הצמחים לחיתוכם ואת התפתחותם המהירה לצלילי מוזיקה. אולם רעיון זה, שהצמחים מגיבים לסביבתם, אינו חדש. כבר לפני אלפי שנים מגלה התורה, כי ההתפתחות הסביבתית היא פונקציה של הרמה הרוחנית. בתקופת המקרא הענבים בארץ היו כל-כך גדולים, עד כי כל אשכול נאלצו לשאת לא פחות מארבעה (!) אנשים. חכמינו ראו בהתפתחות הצמחים בארץ ישראל ובאיכותם את המדד למצבם הרוחני של היהודים ולירידת הדורות. וכך התַּנָּאִים חזו את חורבנה ההדרגתי. לשנה אחת ירדו תַּנאים לשדה וראו דלעת ענקית, עד כדי כך שפרד היה יכול לטייל בתוכה. ואכן כשראו את הדלעת מרחוק סברו שהיא...פרד! נשמע כמו בדיחה? אבל לא, זו הייתה מציאות. מכאן הסיקו שהיהודים הם ברמה רוחנית טובה ומקיימים מצוות כהלכה. לשנה הבאה ירדו לשדה, וגילו שהירקות הצטמקו, וכי הדלעת לא יכולה הייתה עוד להכיל את פרדם. מכאן הסיקו על ירידת הדור, וכי היהודים אינם הולכים די בדרכה של תורה. הכל עניין של אנרגיה. כל מצווה משדרת אנרגיה חיובית לסביבה, וכל עבירה משדרת אנרגיה שלילית. מה הפלא שבימות המשיח, כשכל העם היהודי ידבק בתורה וישמור מצוות, והעמים הרשעים יושמדו מן העולם, מציינים חז"ל שכל שיבולת חיטה תהיה בגודל כליה (שמעתם נכון), ואפילו עצי סרק יניבו פירות!
קיים אפוא קשר אורגני בין המעשה האנושי לרמה הפיסית של האדם וסביבתו הקרובה והרחוקה. התורה מניחה את היסוד לתפישה של גמול אורגני – שכר ועונש טבעיים כפונקציה של המעשה. ואכן, הנביא ישעיהו כבר הצביע על כך, כי "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו" וכי העונש הוא תוצאה טבעית של המעשה.
המורסה הרוחנית
תפישה אולטימטיבית זו באה לידי ביטוי מובהק בספר ויקרא. כבר בפרשת מצורע אנו עדים לפריחת נגע הצרעת בגוף האדם, בכלים ועל קירות הבתים כתוצאה מדיבור לשון הרע. האם אין זה עונש טבעי? בדיוק כמו מורסה המתפתחת מן הפצע בתהליך של הגלדה, כך הצרעת היא המורסה הרוחנית המתפתחת מן החטא בתהליך ריפויו. ההנחה היא כי הגוף המחובר לנשמה הוא טהור ביסודו, ורק החטא משחית אותו ואת סביבתו. כמו המורסה כך גם הצרעת היא תמרור אזהרה על הזיהום הקיים, סימפטום החטא. בד-בבד המחלה היא חלק מתהליך ההגלדה במתקפה נגד החיידקים וגירושם החוצה. אפילו מבחינת התווית הלשונית יש תזכורת: הצרעת מקורה בהוצאת שם רע. הנגע הוא ראשיתו של תהליך טיהור והתבודדות הנמשך שבעה ימים. מעבר לעריכת חשבון נפש, ההתבודדות נחוצה לצורך ניתוק מן הסביבה האנושית, המשמשת חממה לרכילויות ולהוצאת דיבה.
הצרעת היא לא העונש הטבעי היחיד. גם המאכלות האסורים, הנידונים בפרשת שמיני, מצביעים על התוצאה הטבעית: "וְנִטְמֵתֶם בם". טומאה, המוליכה לטמטום הלב, כפי שמפרש רש"י על-פי מצלול המילה, הכתובה חסרה בלי א' מבחינה גרפית. ולא, אין מדובר בתהליך מיסטי, אלא בתהליך ביולוגי מובהק. המאכלים הטמאים נטמעים בדם הזורם אל המוח, משכן המחשבות והנשמה ומרכז הפיקוד (הרמטכ"ל) של הגוף. הם גורמים לזיהום הדם ובעקבותיו לזיהום כל המערכות הגופניות, השכליות, הנפשיות והרוחניות. התוצאה הטבעית היא ארוכת טווח, ואינה מצטמצמת לתחום הגוף בלבד. התוצאה מתרחבת מן המעגל הגופני הקרוב אל מעגל הארץ כולה. ארץ ישראל הקדושה אינה סובלת חטאים, המזהמים את סביבתה. החטאים, כפי שמלמדת ההיסטוריה העגומה, גורמים לגלות. כדי לפלוט את החטאים, הארץ פולטת את החוטאים ומרחיקה אותם ממנה. מראשית ספר ויקרא ועד לסיומו בפרשת 'בחוקותי' אנו מוזהרים על קדושת הפה, הרחקה מהוצאת לשון הרע ומהכנסת מאכלות אסורים, טהרת המשפחה, שבת ומועדים, קידוש החיים בכל המישורים האישיים, החברתיים והרוחניים על-ידי דבקות בתורה, בהוראות ההפעלה המנצחות שלה, שהן מתכון בדוק לחיים בריאים ומאושרים. רק על-ידי פרישה מטריפות ומחיים מתירניים נגיע אל הקדושה המיוחלת המשתקפת בפרשת 'קדושים תהיו' ובסדרת עשרת הדיברות הנשנית בה.
המדריך האולטימטיבי
ספר ויקרא הוא המדריך האולטימטיבי לחיי טהרה וקדושה בכל מקום. על-פי התפישה ההוליסטית, שעליה מצביע רמח"ל, זיהום החטא משפיע על זיהום הגוף, זיהום הסביבה והבריאה כולה. החטא משפיע על בריחת האוזון וההתכלות האורגנית של הסביבה. במיוחד ארץ ישראל הקדושה אינה סובלת טומאה. לקראת השיא, סיום החומש, מתריעה התורה "ולא תקיא הארץ אתכם" אל הגלות, בעקבות החטאים, כתוצאה ממאכלות וממעשים אסורים.
אך גם אז, על-פי חוקי האקולוגיה הטבעית, יש נקודת אור. בתוך מסכת הקללות על החטאים מככבת גם ברכה. התורה מבטיחה כי באופן אורגני "והשימותי... את הארץ ושממו עליה אויביכם היושבים בה". כלום לא הייתה זו עובדה היסטורית שהארץ שממה, כשהערבים ישבו על אדמתה לפני עליית היהודים?
אך אם אתם מיואשים ממסכת הקללות, לכו לתחילת הפרשה. פרשת 'בחוקותי', החותמת את החומש, תחילתה בתיאור חצי הכוס המלאה של מסכת הברכות. היא פותחת באקולוגיה חיובית וביחס סימביוטי בין האדם היהודי לאדמה. "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמורו", מבטיחה התורה, תהיה הארץ גשומה ופוריה והשלום ישכון בה. ואומנם, בימי שלמה המלך כשכל העם היה שומר מצוות, שרר מצב אידיאלי בארץ. כפונקציה של המצב הדתי חי העולם הרוחני בשלום ובהרמוניה עם העולם הפיסי. עקב כך נהנו היהודים בתקופת שלמה משלווה פסטורלית, משגשוג חקלאי ומשלום. לא היו מלחמות כלל, והם זכו לשבת "איש תחת גפנו ותחת תאנתו" על האדמה הפוריה. המצב הביטחוני והמצב הכלכלי היו מושלמים, ממש התגשמות חלום כל הדורות.
חוק התורה
הזהות בין חוק הטבע לחוק התורה והזיקה ההדדית ביניהם באה לידי ביטוי גם בפסוקי הפרשה. ”אם בחוקותי תלכו", פותחת העשירייה הראשונה של הפרשה, מבטיח ה' "והקימותי את בריתי אתכם". פסוקים אלה מזכירים פסוק אחר בנביאים: "אם לא בריתי אותם חוקות
שמים וארץ לא שמתי". המילה 'אם' בפסוק זה היא לא רק מילת תנאי, אלא גם מילת שבועה. האנלוגיה בין שני חלקי הפסוק ובין שני הפסוקים מצביעה על כך שברית התורה היא חוק נצחי, בדומה לחוקי הטבע ומחזוריותו. כשם שאי-אפשר להתכחש לחוקי הטבע, כך אי-אפשר להתכחש לחוקי התורה. התורה היא תורשתית, וטבועה בדנ"א היהודי והיא חלק בלתי נפרד מהגֶנים הלאומיים שלנו. מורשת התורה עוברת בתורשה מדור לדור, מאב לבן ומאם לבנה (וכמובן לבָנות החסודות). הנשמה היהודית היא בריאת-על, במחלקה הראשונה של הבריאה, מֵעֵבֶר לפקולטה של דומם, צומח, חי ומדַבר. דרווין, אבי תורת הקוֹפים, לא השכיל לחזות את המוטציה היהודית הייחודית הזאת בכל העולם. הקב"ה, אומרים חז"ל, הסתכל בתורה וברא את העולם. התורה היא אפוא מודל הבריאה, שעל-פי תבניתה ברא ה' את עולמו. מוסר התורה הוא הבסיס לקיום העולם. התורה אינה מותנית תנאים פיסיים או טריטוריאליים, ומשום כך, כמה סמלי, ניתנה במדבר. חג השבועות הוא לא רק חג הגבינות, אלא בראש ובראשונה חג מתן תורה. אין ספק, לקיים את התורה כל יהודי יכול. וזו לא רק סיסמה.
מה עניין שבת לשמיטה?
מה עניין שמיטה להר סיני? שואל רש"י בפתח פרשת בהר על הסמיכות ביניהם. התשובה על-פי התפישה האקולוגית היא, דומני, שבת. רעיון השבת, החוזר כלייטמוטיב בפרשת השמיטה וגאולת הקרקעות, הוא המכנה המשותף בין שתי הפרשיות.
העם היהודי העניק לעולם את יום המנוחה השבועי בזכות השבת. הגוף והנפש זקוקים למנוחה ולרענון שבועי, כדי לצבור כוחות ואנרגיה ולמלא את המצברים לפעולה מחדש. התורה שידרגה את המנוחה היהודית בשבת לרמת בריאה מיוחדת "וַיִּנָּפַשׁ". הנפש הייחודית שנבראה בשבת נראה לי היא הנשמה היתרה (ואולי משום כך נֶאמר שהקב"ה כילה מלאכתו ביום השביעי). הרגשת העונג הרוחני שהשבת מקנה לשומריה היא כה גדולה, עד כי חז"ל הכתירו אותה כמובילה את נבחרת המצוות ושקולה כנגדן. התחושה העילאית, המלווה את עונג השבת, שהיא מעין עולם הבא, טומנת בחובה ברכה לכל ימות השבוע. השבת תורמת באופן מובהק, כפי שהוכח, ליעילות העבודה, לנצילותה המירבית ולאיכותה הגבוהה. ויש לה גם בונוס. היא משאירה טעם של עוד, ורצון להתחבר לפנימיות הנשמה ולקיים מצוות נוספות ככלי לשלווה רוחנית ולמדיטציה יהודית.
גם האדמה זקוקה למנוחה שבועית. "למען ינוח שורך וחמורך" בשבת מכל עבודה חקלאית. אך בכך לא די. היא זקוקה גם למנוחה מחזורית ארוכת טווח בכל שבע שנים. זהו הרעיון האקולוגי המונח ביסוד שנת השמיטה. בדומה לשבת, בצד תפישה אנטי-רכושנית, מקנה השמיטה הכרה בבורא עולם ואמונה בו. יתרה מכך, כמו השבת מבטאת השמיטה את השוויון הסוציאלי, כשהעני והעשיר כאחד שובתים מכל עבודה חקלאית, והעניים נהנים מפירותיה חינם. בניגוד למרוץ החיים של החברה הקפיטליסטית התחרותית השמיטה, כמו השבת, מאפשרת פסק זמן ורגיעה מנטלית. הכוחות המחודשים, שצברו האדם והאדמה, מאפשרים את יעילות העבודה ונצילותה המקסימלית למשך שש השנים הבאות. מכאן מבחן האמונה, המותר באופן ייחודי רק בנושאים פיננסיים, כמו צדקה ומעשר, חל גם במצוות השמיטה. "וציוויתי את ברכתי", אומר ה'. הפוליסה האלוקית מובטחת לפריון העבודה החקלאית.
ואכן, מסופר על קיבוץ קוממיות החרדי, שלמרות המצב הכלכלי הקשה ששרר בארץ עם קום המדינה, שמר שמיטה. בשנה הבאה בצורת קשה פקדה את ישראל, ורק אדמת קוממיות הניבה פירות. היבול החקלאי המרשים של הקיבוץ החרדי, על-רקע הבצורת, עלה לכותרות של העיתונות החילונית, תרומת השמיטה ליבול כיכבה בכל העיתונים, שלא היו יכולים להתעלם מן התופעה החריגה.
ממחרת השבת
ולקינוח, מה המשותף בין השמיטה לספירת העומר? ניחשתם נכון, גם כן השבת. "וספרתם לכם ממחרת השבת". מתחילים לספור ממחרת חג הפסח (המכונה שבת, משום שגם ביום טוב מצוּוים על שביתה ממלאכה, ואולי גם משום השביתה מקצירת התבואה החדשה, המותרת למחרת החג), "שבע שבתות תמימות תהיינה... עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום" [פרשת אמור]. אין ספק אזכור השבת אינו רק כרונולוגי אלא בעיקר רעיוני.
הספירה לאחור מתחילה בליל חול המועד הראשון של פסח, עם יציאת ישראל מ-מ"ט שערי טומאה של מצרים. במשך שבעה שבועות צפויה להם עבודה רוחנית יסודית, שיטתית והדרגתית של תהליך היטהרות לקראת מתן תורה במעמד הר סיני. התעלות דתית זו דומה בדרגתה וברמתה הנפשית לשבת. תהליך ההיטהרות נמשך ארבעים ותשעה יום כנגד ארבעים ותשעה שערי הטומאה במצרים. ביום החמישים נכנסים טהורים לקבלת התורה בחג. לא פלא שימי הספירה זוכים לקדושה מיוחדת ולמשמעות קבלית לאור עשר ספירות עליונות בזוהר.
הספירה לאחור
הספירה מלמדת פרק יסודי בתיקון המידות ובעבודת ה'. ההתקדמות כאמור היא יסודית והדרגתית, צעד אחר צעד, יום אחר יום. "תפסת מרובה – לא תפסת". בניגוד לטבלת ייאוש, הספירה היא לאחור. עבודת המידות מלמדת על ראייה אופטימית, לראות את חצי הכוס המלאה, כמה התקדמנו, ולא את כברת הדרך העומדת לפנינו.
המאורעות הדרמטיים בימי הספירה משקפים את התפישה האקולוגית הרוחנית. מות תלמידי רבי עקיבא, שלא נהגו
כבוד זה בזה, היה עונש טבעי. ברמתם הרוחנית הגבוהה הם לא היו מסוגלים לשאת מצב קיומי זה. אולי משום כך הקב"ה מקפיד עם הצדיקים כחוט השערה. צדיקותם אינה מאפשרת מצב של חטא. הם בעלי סף רגישות גבוה לחטא. הסייסמוגרף הנפשי שלהם הרגיש לכל מעשה בלתי תקין גורם לרעידת אדמה קיומית. הצדיקים, אומרים חז"ל, רואים את החטא כהר גבוה, ולכן הם פחות מסוגלים לשאת אותו. הרשעים, לעומת זאת, רואים את החטא בגודל חוט השערה בלבד, ומכאן זלזולם הציני הרב בחטאים ו'שרידותם' בהם, בניגוד לצדיקים. ייתכן כי מסיבה זו רשעים טוב להם בעולם הזה לעומת ייסורי הצדיקים. התשובה לסוגייה התיאולוגית הידועה הזאת נעוצה בתפישה ההוליסטית.
רעידת האדמה הקיומית של הצדיק עקב מצב רוחני עלולה להתפשט מהמעגל האישי למעגל האוניברסלי. רבי שמעון בר-יוחאי ואלעזר בנו, שיצאו מהמערה לאחר תריסר שנים של לימוד סודות הזוהר, לא הבינו את העיסוק החומרני בעולם, כיצד "אדם חורש וזורע, ותורה מה תהא עליה". אומר המדרש, "יצאה אש מעיניהם והייתה מכלה כל מקום שנתנו עיניהם בו. שמעו בת קול משמים מכריזה: כלום להחריב עולמי יצאתם?! שובו למערתכם!". רק כעבור שנה התעשת רבי שמעון, כשראה בערב שבת איש זקן נושא שני הדסים. שאל אותו רבי שמעון: לְמה אלה? השיב הזקן: אחד כנגד שָמוֹר, ואחד כנגד זָכוֹר (את השבת). רק בשביל קיום השבת הבין הצדיק כי כדאי הוא קיום העולם (והרי גם הדס ריחני, לכבוד שבת, עובר תהליך גידול פיסי, ויש זיקה סימביוטית ביניהם).
רבי שמעון היה תלמידו המובהק של רבי עקיבא, אופטימיסט ללא תקנה, שדגל בתפישה כי הכל לטובה. רק כשאימץ את התפישה האופטימית של רבו הדגול, היה מסוגל רבי שמעון לחיות בעולם מחוץ למערה. הוא הבין כי אין העולם מתקיים אלא בלימוד זכות על היהודים.
על-פי התפישה ההוליסטית, העונש הטבעי הוא לא רק על הסתייגות מחטא, אלא גם תוצאה של מגע ישיר בין עולם הקדושה לעולם החומרי. זאת גם הייתה הסיבה לכיסוי כלי הקודש של המשכן במסע ישראל במדבר. אף משה רבינו נאלץ לכסות את פניו הקורנים במסכה כשיצא מאוהל מועד אל הקהל. כך גם מתו נדב ואביהוא, בני אהרן הכהן, בהקריבם אש זרה בקודש. הקדושה אינה סובלת אש זרה, שפגעה כבומרנג בשני הכהנים הצדיקים, שנשמתם הגבוהה לא הייתה מסוגלת לשאת פגיעה כה קריטית בקודש.
במעמד הר סיני, שבו העם ראה את הקולות, אפילו ציפור לא צייצה מאימת הקדושה.