אהוד ברק שהיה החייל המעוטר ביותר בצה"ל כנראה שואף להיות עכשיו גם הפוליטיקאי "המעוטר" ביותר במדינה, לכן הוא פועל במרץ כדי לעשות כמה שיותר נזקים לפוליטיקה הישראלית, כשבמקביל הוא משתדל להיות בכותרות של כל אחד מדוחות
מבקר המדינה. אהוד ברק למד בשנותיו בפוליטיקה, לצד
אהוד אולמרט וכרישים פוליטיים אחרים, שאפשר לצעוד באופן חופשי על התחום האפור בפוליטיקה הישראלית, ואפילו לזכות על כך באהדת הציבור ולהתקדם בסולם הפוליטי. מעבר להתנהלות הפוליטית הקלוקלת שלו, שהייתה כבר מזמן אמורה להוביל לחיסולו, ברק בשנים האחרונות גם הואשם בשורה של מעשים שבמקרה הטוב מצביעים על התנהלות מוסרית קלוקלת, ויותר מכל משקפים את האגואיזם שהשתלט על האיש. בכל מקום אחר בעולם המערבי פוליטיקאי כמו ברק היה נאלץ לנטוש את העשייה הציבורית מזמן, אבל פה בישראל כדבריו הוא זוכה לתגובות חיוביות "שהוא שיחק אותה", ולכן למרבה הצער אנחנו ממשיכים לראות ולסבול ממעשיו של המנהיג הכושל הזה.
בראש ובראשונה אהוד ברק חיסל את השמאל בישראל או אם להיות מדויקים יותר את מפלגת העבודה, שעד היום עדיין מושפעת מהטרור שהאיש הפעיל עליה. ברק שפעל רק למען האינטרסים האישיים שלו גרר את מפלגת העבודה לכל ממשלה אפשרית, הוביל לכך שהמפלגה נטשה את הדרך החברתית שלה, ובסופו של דבר כאשר הרגיש שהמפלגה מתמוטטת השאיר את הספינה לטבוע. בדיוק כמו שברק נטש את חייליו בצאלים, כך הוא נטש את המפלגה שלו מבלי להסתכל לרגע אחורה, כשהוא מתמקד אך ורק באינטרסים שלו ובשמירה על מעמדו. מפלגת העבודה עדיין לא התאוששה מהמכה הזאת שהנחית עליה ברק, וגם היום מנהיגי המפלגה חוששים מברק, ולכן אינם מתבטאים מספיק כנגד הדרך וההתנהלות של האיש. השמאל הישראלי לא יתאושש עד שהוא לא יחסל את המורשת האגואיסטית והדרך של ברק, שנוגדת לחלוטין את כל הערכים של תנועה שבמהותה אמורה להיות תנועה פוליטית חברתית.
מעבר להתנהלות הפוליטית הלא מוסרית של אהוד ברק גם ההתנהלות האישית שלו לא הולמת איש ציבור, והיא מחייבת את האזרחים לומר לו בקול ברור שדרכו הפוליטית נגמרה. בעשור האחרון עלו לא פחות מארבע פרשות קשות שבהם היה מעורב ברק, והן מעלות סימן שאלה גדול לגבי ההתנהלות המוסרית והאתית של הפוליטיקאי המאכזב ביותר. פרשת העמותות, פרשת הבזבוז האדיר בביקור בסלון האווירי, פרשת העסקת העובדת הזרה ועכשיו הפרשה שחשף מבקר המדינה, הן פרשות קשות. אומנם פרשות אלה לא גרמו להרשעה פלילית, אבל הם בהחלט מעניקים לנו תמונה ברורה לגבי אופיו של שר הביטחון, שלא ראוי לתפקיד הרגיש שהוא מבצע. באותו האופן שמבקר המדינה, המערכת השיפוטית והציבור קבעו שגלנט לא יכול לעמוד בראש הצבא, כך גם ברק כנראה לא היה עומד בקריטריונים של היום להיות רמטכ"ל, ולכן לא ברור כיצד הוא עדיין שר ביטחון.
כאיש מפלגת העבודה לשעבר אני הייתי מתומכי אהוד ברק, ולכן אני והמחנה שאליו אני משתייך עזרנו לברק להגיע לאיפה שהוא היום, למרות שכבר בתחילת דרכו היו אזהרות וסימנים שהיו צריכים לעורר ספקות לגבי מוסריותו של האיש. אזהרות אלה הגיעו מהימין של המפה הפוליטית, כאשר הטיעון המרכזי נגד ברק היה שהוא שדואג רק לעצמו ולביתו (על סמך אסון צאלים שבו ברק נטש את חייליו). במפלגת העבודה ובשמאל הישראלי תמכו בברק בצורה עיוורת, כשאף אחד לא היה מוכן להקשיב לטענות הקשות האלה שעלו כנגד האיש הזה, ואף אחד לא נתן באמת את הדעת על המשמעות של הטענות שעלו כנגדו בצאלים. היום בשמאל ובעיקר במפלגת העבודה משלמים את המחיר על האטימות הזאת, שאפשרה לאדם כמו ברק להשתלט על המפלגה, ואם השמאל לא יודה בטעות ויעשה הכול כדי להתנער ולהיפטר מהאיש אז הוא לעולם לא יתאושש.
אנשי הימין רוצים כל הזמן שנודה בטעות שלנו ושנגיד שהמצב שקורה במדינה הוא באשמת השמאל, אז לראשונה אני כאיש שמאל לוקח אחריות ומודה שהשמאל טעה טעות קשה, טעינו שבחרנו אהוד ברק.