במאמרו "האליטה הביטחונית של ישראל מצטרפת לאופוזיציה" - "Israel’s Security Elite Joins the Opposition” - (Forward, 11.5.11) קובע ג'יי. ג'יי. גולדברג בצהלה כי 18 מראשי מערכת הביטחון לשעבר מתנגדים למדיניותו של ראש ה
ממשלה בנימין נתניהו בשני נושאים מרכזיים בה. האחד הוא תוכנית הגרעין של אירן והדרך שיש לטפל בה, והשני הוא היות הסכם הפיוס בין פת"ח ובין חמאס בבחינת "הזדמנות לישראל", כי יש בכוחו להביא את חמאס להכרה במדינת ישראל ולנטישת דרך הטרור - וזה מתוך סברה כי לאימוץ ההסכם מצד ישראל לא תהיינה שום השלכות, שהרי אם ההסכם ייכשל, "לא הפסדנו כלום".
באשר להתגרענות אירן, הקונגרס האמריקני נמצא במוקד ההתעניינות של נתניהו, ובצדק. רבים בקונגרס מסכימים עם UNI - "מאוחדים נגד אירן גרעינית" - ומעוניינים כי ארה"ב תוביל פעילות צבאית נגד אירן, היות שזו מאיימת על האינטרסים של ארה"ב.
נראה כי יש קונסנזוס בין המומחים לביטחון שמתקפה אווירית של ישראל מסוגלת לכל היותר לעכב את תוכנית הגרעין האירנית בשנה עד שנתיים. כדי שתקיפת המתקנים תהיה יעילה, עליה להתבצע מצוללות. לישראל יש רק 3, בעוד שלאירן יש 19, ובכללן צוללות רוסיות הגדולות בהרבה מאלה שבידי ישראל. מכאן, שרק לארה"ב יש היכולת לנטרל לחלוטין את מתקני הגרעין התת-קרקעיים של אירן, הממוקמים במרחק רב זה מזה, בעזרת נשק מפצח בונקרים וטילי שיוט.
בהתעקשותו לשמור על חופש הפעולה של ישראל, אומר אפוא נתניהו לארה"ב: "אם את לא תטפלי בעניין, אינך מותירה לנו שום ברירה אלא לעשות זאת בעצמנו". זה אולי אינו משכנע את הישראלים, אך עד כה יש לעמדה זו השפעה טובה בהחלט על הפנטגון.
ההפסד כולו שלנו
הרעיון כי בעקבות הסכם הפיוס בין פת"ח ובין חמאס יכיר חמאס בישראל ויפנה עורף לטרור הוא פשוט מגוחך. זוהי תקוות שווא מן הסוג הגרוע ביותר, בעוד שהערכה אובייקטיבית של המציאות, שנעשית מתוך ראייה שקולה, מובילה בדיוק למסקנה הפוכה. תקוות הבל זו מתעלמת מכך שככל שהדברים נוגעים לישראל, ערבים מכל מרחבי הקשת הפוליטית הם קיצוניים. יש לקרוא שוב את מאמרו של שמואל כ"ץ "The Phantom Arab Moderate”, "הערבי המתון המדומה", (ג'רוסלם פוסט, 29.11.2005). ישראלים המאמינים בשלום סבורים כי קיימת שכבה סולידית משמעותית של ערבים "מתונים", בעוד שלמעשה, ההבדל בין הערבים המכונים "מתונים" ובין אלה ה"בלתי מתונים" מתמצה אך ורק בדרכים שלדעתם יש לנקוט כדי להביא להשמדתה של ישראל.
ג'ואן פיטרס, מחברת הספר "מאז ומקדם", פרסמה במאי 1975 בירחון "קומנטרי" מאמר שכותרתו "In Search of Moderate Egyptians”. היא קראה בעיון מאמרים בעיתונות המערב שדיווחו על שינוי חיובי בגישותיהם של מצרים כלפי ישראל. לאחר מכן היא נסעה למצרים וראיינה שם נציגים מצריים ממגזרים שונים, ובכללם עובדי ממשלה, סופרים, אקדמאים, מדענים, דמוגרפים, רופאים, ארכיטקטים, מהנדסים, עקרות בית, בעלי חנויות, סטודנטים, חיילים, סוחרים, נהגי מוניות, מלצרים, פעילות למען זכויות נשים, מזכירות, נגרים, סוכני נסיעות, קומוניסטים, שמאלנים, לאומיים ושמרנים ימניים. "לתדהמתי", היא כתבה, "כשהגעתי למצרים, לא מצאתי שום הוכחה לשינוי כזה". במקום זאת, ראיונותיה המוקלטים תיעדו קונסנזוס של שנאה עזה לישראל ואנטישמיות ארסית.
עמרו מוסה, המועמד המוביל בבחירות לנשיאות מצרים שיתקיימו בספטמבר, קורא בגלוי לביטולו של הסכם השלום עם ישראל. הפופולריות שלו נשענת במידה רבה על עמדותיו האנטי- ישראליות.
התפיסה שבהכרתנו בחמאס "לא נפסיד כלום" היא כמובן אבסורדית. הכרה של ישראל בחמאס תעניק לו לגיטימציה שאף פעם לא קיבל. את השד הזה לעולם לא ניתן יהיה להשיב חזרה לבקבוק.
בשנה שעברה כתב יוסי קליין הלוי במאמר כי שאל את שר הפנים של הרשות הפלשתינית גנרל נאסר יוסוף: "האם היום איננו נושאים ונותנים על פתרון שתי-מדינות?". על כך השיב יוסוף: "כשלב ביניים". כלומר שלב ב"תוכנית השלבים" להשמדת ישראל של
יאסר ערפאת. זהו אותו יוסוף שעיתון
הארץ בדרך כלל מתארו כ"מתון".
לבסוף, אין ספור פעמים בשלושים השנה האחרונות אמרו לנו יודעי דבר כי "עלינו לנצל את הזדמנות, אחרת היא תחמוק וישראל תאבד". אלא שהסדר שלום שנעשה מתוך "הזדמנות" רגעית בנוי על חול. הסכם כזה מופכך בדיוק כמו הנוסחה של "שטחים תמורת שלום", במקום "שלום תמורת שלום". נתניהו היה בין הראשונים שחשפו את שקריותה, והתובנה הבסיסית הזאת שאותה פרשֹ בספרו "מקום תחת השמש" (
ידיעות אחרונות 1995) תקפה גם כיום.
עד אשר (אם בכלל) הרווח שיפיקו הערבים מיחסי שלום עמנו יהיה כמו זה שאנו נפיק משלום עמהם - לא יהיה שלום. נתניהו מגן באומץ על קו זה. ייתכן כי קו זה לא יהפוך אותו פופולרי, אך בכך הוא מגלם מנהיגות אחראית.