הקושאן של עם ישראל על ארץ ישראל, ההבטחה הא-לוקית, הברית ארוכת השנים היא מימי אברהם אבינו, העברי הראשון: "כי לזרעך נתתי את הארץ הזאת". הביטוי המעשי הלאומי והמדיני היה כניסתם לארץ של דור ההמשך של יוצאי מצרים בערך 1300 שנה לפני הספירה. ריבונות יהודית בארץ בדרגות ובהיקפים שונים נשמרה כ-1400 שנה, ויישוב יהודי התקיים כמעט ברצף מעל 3,000 שנה. ריבונות אחרת של יושבי הארץ לא הייתה משך כמעט 2000 שנה, מאז חורבן בית שני, אלא של כובשים חיצוניים שהשליטו מרות והתחלפו מעת לעת.
משך אלפיים שנה בהן היה עם ישראל בגלות עמדו ארץ ישראל וירושלים במרכז ההוויה, התפילה והתקווה של האדם והעם היהודי. ארץ ישראל וירושלים היו המזור, תחנת הכוח, מצבור האנרגיה, קרן האור שחדרה דרך חשכת הגלות. ומצד שני עמדה הארץ בשיממונה. טיילים, עורכי מסעות, חוקרים וצליינים מספרים על שממה, ביצות, מחלות, פיגור בכל תחום. והנה חזר היהודי לאדמתו. הארץ מגיבה, נענית לאתגר, משתפת פעולה עם בעל הבית האמיתי, פורחת. העשיה, השינוי באווירה, הבום הכלכלי היחסי שיצרה עליית היהודים, הביאו להגירה מקבילה מסיבית לארץ ישראל של ערבים מכל ארצות ערב, שאחרי שנים לא רבות הפכו לחלק מן המיתוס השקרי הפלשתיני .
בראיון טלויזיוני חושפני של הח"כ לשעבר
עזמי בשארה, הפובליציסט, האינטלקטואל, איש הספר, הפטריוט הפלשתיני שנערך לפני כמה שנים עם העיתונאי הישראלי
ירון לונדון הוא אמר: "אני מתנגד לכיבוש אך אני לא פטריוט פלשתיני, אין כזאת אומה - אומה פלשתינית זו המצאה קולוניאלית. יש רק אומה ערבית. ארץ ישראל הייתה עד סוף המאה ה-19 דרום סוריה".
את זה לא פנאט יהודי אומר. זה מנהיג פלשתיני. לכאורה המשמעות הנגזרת היא כי האומה הערבית איננה יכולה להסתפק בביטוי המצומצם הבלתי נסבל של 22 מדינות ריבוניות ערביות בלבד. זה מאשש ומלמד כי הבעיה הפלשתינית היא פיקציה, היא תירוץ. הבעיה האמיתית היא קיומה של מדינת ישראל בכל גבול שהוא במזרח התיכון הערבי. זאת על-אף מימדי השלולית של שטחה לעומת מימדי האוקינוסים עליהם משתרעות מדינות ערב. בשארה חושף ומאשר את הידוע מכבר, את העובדה כי האומה הערבית היא הפרטנר האמיתי, והבעיה הפלשתינית הלאומית הריבונית היא "עז", כיסוי, בלון נפוח שמתוחזק זה 100 שנה על-ידי מילוי אויר רעיל מלא שנאה עם תוסף אדי רצח, הכל לפי גובה הלהבות הרצויות.
האמת, היא שישש בעיה אנושית קשה שהייתה צריכה ויכולה להיפתר לפני שנים, אך עבור האומה הערבית, מנהיגיה ומנהיגי הפלשתינים, קיום הסכסוך מצדיק ומנשים את קיומם והנהגתם והדחקת הבעיות הפנימיות בארצם, כפי שאנחנו חוזים בימים אלו, וזאת באמצעות יצירה, טיפוח ושמירת הגולם הפלשתיני הרב תכליתי, ובגינו הם מאמללים זה עשרות שנים את "אחיהם" ומקריבים אותם על מזבח השנאה ותקוות השווא לחיסולה של מדינת ישראל.
הן בהיסטוריה העתיקה והן בעת החדשה, בסיומן של מלחמות המנצח הכתיב את תנאי השלום והסדרי הכניעה, ועל אחת כמה וכמה אם המנצח היה המותקף. כך בתום מלחמת העולם הראשונה והשניה הוצבו גבולות מחדש בין עמים. אוכלוסיות שלמות ומיליוני בני אדם הוזזו, הוחלפו אוכלוסין על-רקע אתני או דתי, ואחרי תקופה סבירה, בהתאם ליכולת הכלכלית של האוכלוסיה הקולטת, הפכו לחלק מהכלל.
יוצאים מהכלל פליטי ארץ ישראל הערבים ממלחמות 48 ו-67, מלחמות שנכפו עלינו על-ידי ארצות ערב וכנופיות פלשתיניות, מלחמות שבהן בעזרת השם ניצחנו בגדול. החריג הזה של הנצחת בעיית הפליטים הפלשתינים והשארת פצע מוגלתי מדמם פתוח זה שישים ושלוש שנה לצורך ניגוח פוליטי והזנת אש השנאה, וזאת על-אף העוצמה והיכולת הכלכלית של האומה הערבית והמחוייבות המוסרית כמי שהייתה הגורם הלוחמני המרכזי שבגינו טופחה האשליה ובעקבותיה נוצרה בעיית הפליטים. לעומת ארצות ערב, מדינת ישראל קלטה מעל 800 אלף פליטים יהודים מארצות ערב. בדיעבד נערכו חילופי אוכלוסין בין ארצות ערב לישראל, עם כמה הבדלים בטיפול.
שחרור יהודה ושומרון, או כיבושם הלגיטימי ב-1967, הם תוצאה של תוקפנות ערבית ודינם ככיבושי מלחמת העצמאות ב-48'. מכל מבט ועניין שתיהן הן בגין דחיית תוכנית החלוקה במשמעותה התיאורטית והמעשית, בפועל - ניסיון השמדתה של מדינת ישראל הן ב-48' וניסיון מחודש ב-67', ומכאן כי חוסר ההכרה בלגיטימיות של ה"כיבוש" ב-67' משליך אחד על אחד על הלגיטימיות ב"כיבוש 48".
גם אם נניח שהגולם הפלשתיני שנוצר וטופח קם על יוצרו והחליט שהוא עם, הביטוי הלאומי חייב לבוא לידי ממשות בשיתוף עם ממלכת ירדן, מדינה פלשתינית דה פקטו שמיקומה הוא בארץ ישראל המזרחית ושטחה הוא פי שתים וחצי משטחה של מדינת ישראל, ורוב ניכר של אוכלוסייתה הם פלשתינים. מדינה שניתנה לשייך בדווי מהמדבר כמתנה, כתשלום אתנן על השתתפותו במרד הערבי כנגד האימפריה העותומנית לצד בריטניה. אין זכות קיום, לא כלכלית ולא גיאו פוליטית למדינה נוספת בין הים לירדן. וזאת מעבר לניסיון העבר הטרוריסטי הפלשתיני הן בישראל והן בירדן, כמובן בהבדל בסיסי: בירדן הושמדו וגורשו המחבלים ללבנון באקציה שניתן לה השם ספטמבר השחור על שם החודש בו בוצע.
בישראל לעומת זאת הובאו בכבוד חזרה כנופיות הרצח, אומנו, צוידו וגויסו ל"כוחות השלום" להילחם במרצחים תוצרת בית בניצוחו של הארכי רוצח ערפאת. על ההצלחה לא נרבה במילים. האינתיפאדות, בתי הקברות ומחלקות השיקום יעידו על התוצאות. כידוע הראש היהודי ממציא פטנטים. הפטנט היה כישלון הרווי במוות ובדם, רק כאילו קיצוניים הזויים צעקו אז "זה טמטום, זה פשע, הפקרות, אל תתנו להם רובים" אך השפויים היו מסוממים מריחות המזרח התיכון החדש. בדמיונם ניגבו כבר חומוס בדמשק, אך במציאות בארץ עפו והתרסקו צלחות החומוס ביחד עם גופות בני אדם.
אנחנו אומרים שוב: מדינה פלשתינית נוספת לא תעצור בשום גבול ערטילאי מוסכם כביכול. אין הבדל בין ארגוני הרצח הפלשתינים. המטרה זהה, רק הדרך והטקטיקה שונות. בשום מפה פלשתינית אין קו ירוק ולא יהיה. יש קו אחר בולט קדוש כחול: הים. איינשטיין אמר פעם: זה שגעון לחשוב שפעולה דומה תגרור תוצאה שונה.