ההתלהבות מנתניהו תראה היטב ותהיה למגינת ליבם של פוליטיקאים ישראלים, של כמה חברי כנסת, של אנשי שמאל חדש כמשומש וישן, של אנשי שמאל לאומי, בכל מקרה, למגינת ליבם של פוליטיקאים מתמעטים בתמיכה אלקטוראלית, למגינת ליבם של פסוודו עיתונאים ושל פרשנים למיניהם בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה. מהם גם כאלו שנצפו "מסתובבים" להם עם מטרות מכוונות, ללא הצלחה, גם בוועידת AIPC. מתוך כך, מהתמיכה העמוקה לנתניהו בקונגרס, מתברר שישראל לא בודדה כפי שכמה עיתונאים ופוליטיקאים מנסים "להרוויח את לחמם" בדיווחים מעוותים, ציניים, מלאי פאניקה. ההתלהבות בקונגרס לנתניהו ומהמדיניות שלו, וקבלת הפנים החמה שבה יתקבל, הם בניגוד גמור והפוך למרבית הנכתב והנאמר בתקשורת הישראלית, אשר מהם הגיעו עד כדי פרסומי שקר. שכן, למרבית עיתונאי התקשורת בישראל, יש סדר יום משלהם, מעוות. זהו סוג של "אנטי" לא שקול, מלא אובססיה. מאלו הדברים הם מתפרנסים, רחמנא לצלן. התנהלות זו של כמה אנשי תקשורת וכמה חברי כנסת מהאופוזיציה, ברוב המקרים איננה עניינית ומטרתה להבאיש את ראש הממשלה ואו את קרוביו ומקורביו. התנהלות ביקורתית שכזו מזכירה את התנהלות חיית הבר, זו הטיפוסית, החיה לה בעיקר בצפון מזרח ארה"ב והנקראת skunk. אם כלב נובח ואו נושך לצרכי הגנה, חיית ה- skunkלצורך הגנתה, מפיצה, ממקור ידוע, רסס סרחוני למרחקים. ריחות מבאישים כאלו שלא ברא השטן. למרבה המזל, את אותו סדר יום הריחני של אנשי ה- skunk הפוליטי, על-פי הסקרים, הציבור הרחב בישראל לא ממש קונה. הוא ממש מפנה לו עורף.

מתוך מעקב רצוף על פעילות בתי הנבחרים בארה"ב, ובשיחות עם נבחרים בקונגרס ובסנט, ברור הוא כי בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, עומד להתקבל שם, השבוע, בנאומו, בחום רב, בלשון המעטה. יפגשו אותו נבחרים, נציגים נלהבים של הציבור האמריקני, מכל רחבי ארה"ב, מכל הקשת הפוליטית המקומית, מכל המדינות, תומכי ישראל. התמיכה בנתניהו תהייה חמה ביותר, פנומנאלית. קבלת הפנים הזו תרטיט את ליבם של ישראלים ויהודים רבים, אפילו גם אצל אלו שאינם תומכיו הפוליטיים. ובהקשר של אגב אורחא, ייאמר, שאפילו ח"כ כמו ציפי לבני, עם דליה איציק, וזהבה גלאון, ואיתן כבל עם עמיר פרץ, ומצנע עם בראון, כמקהלה אחת, ביחד, או כל אחת ואו כל אחד לחוד, בניצוחו של שאול מופז, או של חיים רמון, לא יכולים, לממש, לייצר, אפילו בכמות של על קצהו של מזלג, תמיכה והתלהבות אמריקנית ממלכתית שכזו לישראל. זו היא ה-הצגת הריאליטי, אמיתית בעוצמותיה, אמיתית בתדירויות הגבוהות שלה וברזולוציות שכאלו, שלא ידענו ולא ראינו מזה זמן כה רב! התמיכה בנתניהו דרך קבלת הפנים, בנאומו בקונגרס, תהייה בו אישית, במדינת ישראל וכמובן במדיניות ממשלת ישראל. כן, תמיכה במדיניות החוץ של ממשלת ישראל לרבות בנושא הפלשתיני. וזה ייאמר גם לתשומת ליבם של אלו שטענו למען "תוכנית מדף" לשלום, ובה בעת גררו את מדינת ישראל לשתי מלחמות. אחרי הכול, נתניהו מייצג את המדינה כולה, את הקונצנזוס הרחב ביותר של העם בישראל. קונצנזוס זה איננו נמצא על "מדף" כל שהוא. ישראל נחשבת בין חברי הקונגרס והסנט לבעלת הברית הנאמנה והראויה ביותר של ארה"ב. ההתלהבות מנתניהו, בקרב נבחרי שני בתי הנבחרים, תתבטא היטב בהיותה מקיר אל קיר. זו היא תופעה שלא רואים בימים טרופים אלה בארה"ב, בשום נושא ועניין. לכן הקונגרס הזמין את ראש הממשלה לנאום בפניו. תוך כך, ינסו מארחי ראש הממשלה, באמצעות קבלת הפנים החמה שיתנו לו, להעביר מסר ברור לעם בישראל, את המסר של "ישראל לא לבד! ולא תהיה לבד בהמשך המאבק", למגינת ליבם של חוזי הצונאמי למיניהם.

איך קרה שהנבחרים משני הבתים יקבלו את ראש ממשלת ישראל בחום רב שכזה? מבלי להרחיב ובקצרה ייאמר, שבתי הנבחרים בארה"ב, במיוחד הקונגרס, עסוקים בעצם הימים האלה בעניינים פנימיים הקשורים בעיקר לתקציב. עסוקים באתגר, איך אפשר, אם בכלל, להשיג תקציב ממשלתי אמריקני מאוזן. לאזן בין ההוצאות האדירות למול ההכנסות הקטנות מהן. הקונגרס טרוד בקצב הגידול הכלכלי השנתי, באבטלה, בממדי גובה ההלוואות ובגובה תשלומי ההחזר להן, שנלקחות מסין. הקונגרס טרוד בעלויות הביטוח הבריאותי, בהוצאות החינוך, ומנגד בשאלה את מי למסות? מיסוי על חברות ועל הפרט, מי ישלם? כמה ישלם? ומי יקבל סיוע? ומי לא. המאבק הוא של הנשיא דמוקרטי מול קונגרס, רפובליקאני, מאוד לעומתי. אלו הם רק טפח מהנושאים אשר מעסיקים את הקונגרס בימים אלה. ובתוך כל ההמולה הפנימית הזו, הקשיים והמאבקים הפנימיים, ולפני התכנסות העצרת הכללית של האו"ם, דווקא אז, מצאו לנכון בתי הנבחרים של ארה"ב להזמין דווקא את ראש ממשלת ישראל לנאום בפניהם. הישג אדיר ונדיר. הקונגרס באופן כללי מורכב בעיקר משני גושים: השמרנים, הרפובליקנים, שעוצמתם נמצאת בעליה והם הרוב. ומנגד המפלגה הדמוקרטית, מפלגת הנשיא הנמצאת בשפל. קיים גם הגוש הקטן של האולטרה ליברלים שעוצמתם נחלשת, ואפילו נמחקת. בעת חיה זו מתקיים אצל הרפובליקנים התהליך של בחירה (פריימריז) מי יהיה מועמדם לנשיאות במרוץ כנגד הנשיא אובמה, הדמוקרטי. ואצל הדמוקרטים מתמודדים עם האתגר האם הנשיא אובמה יהיה נשיא של קדנציה אחת, כמו ג'ימי קרטר אם לאו. ימים יגידו ועוד חזון למועד. ובהקשר הזה, בעצם ימים אלה, מנסה הנשיא אובמה להחזיר אליו את המצביע היהודי, שהתאכזב בין היתר גם מתמיכתו הלקויה בישראל, התאכזב מסוג של קבלות פנים קרות, בעבר, לנתניהו ולנשיא שמעון פרס. אובמה צריך מאוד את המצביע היהודי לבחירות, הוא צריך גם את תרומתו הכספית למסע זה. מאידך, בשיחה עם חבר קונגרס רפובליקני הוא אמר כך: "פעם טענו אצלכם, בישראל, כי לו רץ הנשיא קלינטון לראשות ממשלת ישראל, ודאי שהייה זוכה לרוב ונבחר. ואני אומר לך, לו היום הייה נתניהו רץ לראשות המפלגה הרפובליקנית, היה זוכה ומנצח את אובמה". הנציג אמר זאת כדי להדגיש את האהדה שרוחשים הרפובליקנים במיוחד לנתניהו.

כדי לשמר את התמיכה בישראל, אצל הדמוקרטיה החזקה בתבל, משני צידי המתרס הפוליטי האמריקני, הרפובליקני והדמוקראטי, חייב בנימין נתניהו להיזהר מהתבטאות כל שהיא שיכולה להיחשב התערבות ישירה ואו עקיפה בפוליטיקה אמריקנית פנימית, בבחירות, כפי שעשה זאת בעבר, למשל, יצחק רבין, כששירת כשגריר ישראל בארה"ב. יחד עם זאת, בעת ובעונה אחת, יכול נתניהו לשבח את מי שצריך, וברמיזה, בעת ובעונה אחת, לדייק ולומר שיש דברים שפשוט לא עובדים במזרח התיכון. אם יתמיד ויזהר, בהופעתו בקונגרס, השבוע, יקנה נתניהו לשומעיו חוויה יוצאת דופן, אשר תביא הרבה נחת וסיפוק לשוחרי טובתה של מדינת ישראל.