בנימין נתניהו, ראש ממשלת מדינת ישראל, העלה את מפלס הגאווה הלאומי אצל הישראלים באמצעות נשיאת נאום רהוט, חכם, סוחף, בפני חברי הקונגרס בארה"ב, ולא בכדי - שבה את ליבם. היה זה נאום רצוף, בלי הפרעות והערות-ביניים להן הוא "זוכה" בישראל, בלי עקיצות ועיקומי פרצופים מצד מראיינים, בלי לגלוג העיתונאים - ועם הרבה פרגון עד כדי הערצה מצד מנהיגי ארה"ב; פרגון כלפי מדינאי מבריק, ויותר מכך - צודק. מדינאי צודק, היודע גם להוכיח את צדקת דרכו, להבהיר את משנתו ולעמוד על עקרונותיו. מדינאי העומד על עקרונותיו - ויודע היכן "לוותר" - "ויתורים" שלא יתממשו לעולם, וזאת לא בגלל מדינת ישראל, אלא בגלל הפלשתינים... כל מדינה מערבית בעולם שואפת להתברך במדינאי ברמה של ראש ממשלת ישראל, כי יקום אצלה מנהיג בעל שיעור קומה כראש ממשלת מדינת ישראל, כולל ארה"ב. לאף מדינה אין מנהיג כזה - לישראל יש. בתחבולות תעשה לך מדיניות. הצוות הישראלי הצליח לגרום לכך שנאומו של ברק חוסיין אובמה - שימש כנאום-חימום לנאומו החשוב של בנימין נתניהו. כנאום-חימום - הוא היה פחות מעניין, פחות רטורי, פחות אטרקטיבי, אך בערך עם אותם מסרים. עקרונות הנאום של בנימין נתניהו הם אותם עקרונות מצע הליכוד, פרט להצהרה הנדיבה בדבר הסכמה להקמת מדינה פלשתינית, כפוף לתנאים הרחוקים מהסכמתם של הפלשתינים - אך באותה מידה, מפיו של בנימין נתניהו, התנאים הנדרשים נראים תנאים סבירים ואף מוצדקים. מדיניות זו מבהירה כי הסרבן הוא מנהיג כנופיות הטרור, מכחיש השואה, וההוזים הם חבר מרעיו ותומכיו מקרב קיצוני השמאל בישראל ובאירופה. נתניהו לא היה צריך לומר זאת במפורש, אך המסקנה הזו מתבקשת מתוכנו של נאומו. העיתוי של הנאום הוא הטוב ביותר שאפשר: זמן מתאים לאחר חיסול בן-לאדן, כאשר בעולם המערבי ובמיוחד באירופה - יש תחושת דאגה מוסווית ומוכחשת מעליית כוח האיסלאם. באווירה זו צריך להבין מדוע המאזינים קמו על רגליהם לא אחת במהלך הנאום של ומחאו לו כפיים, מחאו כפיים, מחאו כפיים - מבלי לגמור, גם זמן רב לאחר סיום הנאום שיילמד וייכתב וישונן ועוד יועיל הרבה למדינת ישראל. אין בישראל עוד אדם שהיה יכול לעשות זאת. הנאום הזה מזכיר את הפסגות אליהן הגיע בזמנו המדינאי הישראלי הרהוט אבא אבן, עם משנה מדינית שונה ועם רקע שונה, שכן אבא אבן מעולם לא הצליח להיות מקובל על שולחיו, ואילו בנימין נתניהו - הוא ראש הממשלה.