במקביל לכך שאנו מנתחים ומעריכים מה יהיה בעקבות נאום המדיניות של אובמה, ותגובת נתניהו, וכיצד ניערך למצב שהוא חדש ומשמעותי לכל הדעות, חשוב שנחזור ונחשוב איך הגענו למצב הזה.
אנו נוהגים להאשים את הערבים והפלשתינים במצב אליו הגענו כיום, מצב ששורשי הנכבה נכנסו לתודעה הבינלאומית כמצב אשר דורש להעניק להם מדינה ולהיווצרות עם שייקרא האומה הפלשתינית.
אני גם סבור שעלינו להסכים על הפתרון של שתי מדינות לשני עמים אבל לא כך, כאשר אנו נמצאים על מדרון חלקלק ומידרדרים למצב בלתי נסבל ומסוכן.
כתוצאה מתגובות של אחרי הנאומים, כבר אפשר להבחין שממשלת ישראל לא מקבלת באופן מלא את הקביעות שבנאום
ברק אובמה, גם הפלשתינים לא מקבלים את נאום נתניהו ואפילו רואים בנאום זה כהכרזת מלחמה - וממצב זה ייתכן שיהיה קיפאון.
כיום הפלשתינים מובילים ביוזמה, החל בהכרזה על מדינה עצמאית שתוכר על-ידי מרבית מדינות העולם, ביצוע הפגנות המוניות ולא אלימות. המשך במאבק במדינת ישראל, תוך ניצול הצלחה באמצעים משפטיים בינלאומיים, ובידוד ישראל כגורם כובש מדינה שכנה ובכך לגרום לדה-לגיטימציה ובידודה המוחלט בעולם, והכל על-מנת לקדם את מטרותיהם כנגד מדינת ישראל.
קצת היסטוריה
לא צריך ללכת רחוק לשורשי הסכסוך בינינו לבין הערבים, אפשר להתחיל בתקופת ערפאת, אשר היה ה"סטארטר" ליצירת התדמית לעם שגורש מאדמתו ואומה פלשתינית ללא מולדת וגזילת הקרקעות והכיבוש ללא קץ.
ואכן, נתחיל ביאסר עַרַפַאת. הוא היה ממנהיגי העם הפלשתיני וראש הארגון לשחרור פלשתין (אש"ף) החל בשנת 1969 ועד מותו. כמו-כן היה ראש הרשות הפלשתינית מיום היווסדה. הנהיג את השימוש בטרור, בפיגועים וברצח, שעל הרבה פחות מכך הנהגנו מדיניות חיסולים ממוקדים. הוא השתמש בטרור ככלי עיקרי במאבק נגד מדינת ישראל ובמשך מרבית חייו הבוגרים הוא החזיק את אש המאבק עם הפסקות כלשהן והביא אותה לשיא בתודעה העולמית אשר לא ירדה מסדר היום הציבורי. והנהגת אש"ף הייתה לעובדה מוגמרת שהלכה ותפחה והיכתה שורשים בקרב אומות העולם.
הכישלון שלנו - בהיסטוריה, בעבר הרחוק והקרוב - לא מעט תנועות מהפכניות לא הבשילו כדי מימוש ונכחדו כאשר ראשיהן או הנהגתן חוסלו. הארגון לשחרור פלשתין בראשות ערפאת החזיק מעמד מ-1969, ומדינת ישראל לא הצליחה במשך זמן זה לחסלו, ויש להניח שהיו ניסיונות לכך. לו היו מצליחים לחסלו, ההיסטוריה כנראה הייתה נראית אחרת.
תוכניות האוטונומיה
ב-28 בדצמבר 1977 הציג ראש ה
ממשלה דאז מנחם בגין בפני הכנסת תוכנית שלום על-מנת לשים קץ למצב הלוחמה בין ישראל לבין מצרים. התוכנית כללה החזרת הריבונית המצרית על סיני, ובהתעקשות הנשיא סאדאת הוכנס סעיף הקובע שההסכם יכלול אוטונומיה מנהלית לתושבים הערביים ביהודה ושומרון וברצועת עזה. כאשר בחודש מאי 1979 הבהיר בגין בכנסת כי בתוכנית האוטונומיה כוונתו לאוטונומיה פרסונאלית ולא טריטוריאלית - היינו, מינהל עצמי לתושבים ולא לשטח. והכנסת כידוע אישרה את ההסכם השלום.
החלת האוטונומיה המנהלית על ערביי יהודה ושומרון ורצועת עזה, לא כללה הסכמה להקמת מדינה פלשתינית או ויתור על ריבונות ישראל בשטחים. יתר על כן, תוכנית האוטונומיה שאושרה על-ידי הכנסת נדחתה על-ידי הפלשתינים ועל-ידי כל מדינות ערב.
יש לראות את שורשי הכישלון. סביר להניח שאם ישראל הייתה עומדת על דעתה ועל רגליה האחוריות ולא הייתה מסכימה לאוטונומיה, והכנסת הייתה מאשרת את הסכם השלום עם מצרים ללא סעיף האוטונומיה, ייתכן שגם כך היה נחתם הסכם שלום, או אולי נדחה, ועניין השלטון העצמי והקמת מדינה פלשתינית כתוצאה מכך לא היה מתקיים וודאי לא צובר תאוצה. גם הארמנים, הדרוזים והכורדים מייחלים זה שנות דור ויותר לאוטונומיה מוחלטת ולמדינה עצמאית, וזה לא ניתן להם.
עובדה נוספת: ביוזמת השלום של
יצחק שמיר ו
יצחק רבין בשנת 1989 הועלה נושא האוטונומיה מחדש - התוכנית אומנם לא הזכירה את המילה "אוטונומיה" במפורש, אך דיברה על בחירות ביש"ע והקמת מועצה מינהלית. הנושא עלה בשיחות בין ישראל לפלשתינים במסגרת ועידת מדריד והוביל להפלת ממשלתו של שמיר, נוכח התנגדות מפלגות הימין להענקת אוטונומיה לפלשתינים.
הסכם אוסלו
לאחר ניצחונו של יצחק רבין בשנת 1992 נפתח משא-ומתן בין ישראל לאש"ף, שבעקבותיו נחתמו הסכמי אוסלו, בהם למעשה הוענקה לפלשתינים אוטונומיה גם לשטח, כלומר: ישות עם כל הסממנים של מדינה ריבונית שאמורה להפוך תוך כמה שנים למדינה ריבונית דה-פקטו. רבים גורסים היום, שהסכם אוסלו היה טעות והיווה את זרע הפורענות ותחילת התהליך ליצירת מדינה פלשתינית עצמאית.
שנים לאחר מכן, עם פירוק היישובים ונסיגת צה"ל מעזה במסגרת תוכנית ההינתקות, אותה הגה ראש הממשלה
אריאל שרון, ניתנה לפלשתינים שליטה מלאה על שטחה של רצועת עזה וזאת הייתה תחילת המפנה להקמת המדינה הפלשתינית גם ביהודה ושומרון.
כבר במתווה הנשיא קלינטון על דעת
אהוד ברק הוצגה תוכנית של מדינה פלשתינית עצמאית עם חיבור קרקעי ותת-קרקעי או עילי, המקשר עם רצועת עזה כדי ליצור גוש אחד - קרי מדינת פלשתין.
לסיכום
לאחר הסכמי אוסלו ירדה מסדר היום התוכנית להעניק אוטונומיה פרסונאלית לפלשתינים, ואת מקומה תפס הרעיון של שתי מדינות לשני עמים. כעת, בעקבות עליית
בנימין נתניהו והליכוד לשלטון, מנסים בימין הקיצוני להחזיר את הגלגל לאחור, לימי האוטונומיה, אך נראה שזה מאוחר מדי.
להערכתי האישית ויש לי לא מעט שותפים לכך, כיום הקמת מדינה פלשתינית עצמאית, פסגת חלומותיהם של הפלשתינים, כך או אחרת, וחזרה לגבולות 67' עם תיקוני גבול מזעריים, היא עובדה מוגמרת וזאת לאור הנסיבות והכישלונות בעבר מצידנו שהביאו אותנו למצב זה. ואת הקרב הזה, למעשה, כבר הפסדנו.
אך לאור כל זאת, יש לראות את המציאות כפי שהיא, להפסיק את היריבות המפלגתית וליצור ממשלת אחדות חזקה שתקדם את פני הצונאמי המדיני ותעשה את המיטב לבני עמנו. זה מאבק ממושך שלא רואים את סופו גם אם ייחתם הסכם שלום.
במצב הנוכחי, הייתי מציע ללכת לבחירות כלליות כדי שתיבחר ממשלה חזקה, אשר תהווה ממשלת חירום לאומית ותקבל את המנדט מהעם להתמודד עם המצב הלא פשוט.